"השיבה מהשבי היא רק תחילת הדרך"

כשמדינה שלמה עוקבת בהתרגשות אחרי השבים מהשבי, יש מי שנמצאות שם מאחורי הקלעים – מחזיקות את היד, עונות לטלפון, נוכחות גם ברגעים הקשים וגם בשתיקות.
דקלה רוטפוגל, עובדת סוציאלית בעיריית כפר סבא, מלווה בשנתיים האחרונות משפחות של חטופים. היא מדברת בכנות נדירה על מה שעבר עליהן – ועליה.

"אני מאוד נרגשת היום יחד עם המשפחות והחטופים ששבים מהשבי," היא אומרת. "יחד עם זאת צריך לזכור שיש משפחות שמקבלות את יקיריהן כחללים. הרגע הזה מעורר את האובדן, את הקושי, של המשפחות. גם מי שחזרו – הדרך שלהם עוד ארוכה. המשפחות עברו שנתיים מאוד לא פשוטות, וגם עכשיו זה לא באמת נגמר."

"במשברים רגילים יש התחלה, אמצע וסוף – כאן אין סוף"

כששואלים אותה מה זה אומר ללוות משפחה כזו, דקלה עוצרת רגע לפני שהיא עונה. "זה באמת לא משהו שהוא בנוהל," היא מודה. "אנחנו רגילים לעבוד במשברים, אבל במשברים רגילים יש התחלה, אמצע וסוף. פה אין סוף. גם עכשיו, כשפרק אחד מסתיים, הסיפור ממשיך."

לדבריה, העומס הרגשי עצום. "אני והקולגות שלי מאוד מושקעות רגשית בזה. זה להיות שנתיים בלבן של העיניים של טראומה חיה, חשופה, בועטת. המשפחות שלנו הפרטיות מגויסות לזה לגמרי. זה מאוד אינטנסיבי, מאוד מרגש – וגם זו זכות גדולה."

"אי אפשר לעבור דבר כזה לבד"

רוטפוגל מדגישה שהעירייה ומשרד הרווחה מעניקים ליווי צמוד לעובדים בשטח:
"יש לנו משאבים גם מצד העירייה וגם מצד משרד הרווחה. אנחנו מלווים באופן רציף, מקבלות הדרכות ותמיכה. יש גם את התמיכה של הקולגות, שהיא קריטית. אי אפשר לעבור דבר כזה לבד."

ומה מעניק לה את הכוח להמשיך? "הצוות שלנו. יש לי את הקולגות – הן העוגן שלי. וגם התמיכה של המשפחה. לא סגרתי את הטלפון שחי מאז ה־9 באוקטובר, לא כי מישהו ביקש ממני, אלא כי אם מישהו יצטרך – אני שם עבורו."

בבית, הילדים כבר הפנימו את השליחות של אמא. "ביום הולדת שלי הילדים אמרו לי: ‘אנחנו כבר יודעים מה המשאלה שלך’. והבן שלי בן שמונה, כשביקש משאלת יום הולדת, ביקש שהחטופים יחזרו – במיוחד זה שהוא מכיר. זה מאוד מרגש. לגדל אותם על ערכים כאלה זו חובה מוסרית וגם זכות גדולה."

 "מה הקהילה יכולה לעשות עכשיו?"

דקלה רוטפוגל מדגישה שהשיבה מהשבי היא לא סוף הסיפור, אלא שלב חדש שדורש מאיתנו אחריות ורגישות:

• להמשיך לעטוף – לא רק ברגע השחרור, אלא גם בשגרה שאחריה.
• לכבד פרטיות – כל שבוי ומשפחה מתמודדים אחרת.
• לא לשאול שאלות חודרניות – לא לחפור בפרטים או בשמות.
• להציע עזרה מעשית – בייביסיטר, אוכל, נסיעה – בלי לכפות נוכחות.
• להישאר קהילה נושמת ואכפתית – גם אחרי שהכותרות מתחלפות.

"נכון שכל עם ישראל מחכה לרגעי שמחה, ומגיע לנו לשמוח," אומרת דקלה, "אבל צריך גם רגישות. לתת לשבים זמן, פרטיות ומרחב. הם היו אנונימיים לפני כן, ובלי ברירה הפכו לסמל. עכשיו הם צריכים לחזור אל עצמם – ואנחנו צריכים לעזור להם בזה."