ביום בו ישראל נושמת לרווחה עם שובם של חטופים הביתה, רון-לי ניסים—אחת מארבע מנהלות מטה החטופים בכפר-סבא—מבקשת לעצור ולזכור: לצד הדמעות של שמחה, ישנן משפחות שעדיין ממתינות. “כשיש אור—הוא מלווה בצל כבד,” היא אומרת ומדגישה: “המחויבות שלנו עד האחרונה והאחרון, גם אם לא בחיים.”
“אנחנו נשארים—בבוקר ובערב”
ניסים מתארת מטה שוקק מתנדבים: בישול למשפחות, תליית שלטים, כתיבת פוסטים, תיאום משמרות. “זה קהילה שלמה של אנשים טובים,” היא אומרת. התחייבות-העל של המטה פשוטה וחדה: “לא עוזבים אף משפחה, לא משאירים אף אחד מאחור.”
לא ימין ולא שמאל—ישר
לטענות שהמאבק הפך פוליטי היא משיבה בתקיפות: “זה מאבק אנושי ומוסרי. כולנו רוצים אותו דבר—שכולם יחזרו הביתה. זה לא משנה למי הצבעת.”
“אפשר היה להחזיר מוקדם יותר”
ניסים אינה מסתירה ביקורת על גרירת הרגליים: “המחיר היה כבד גם ככה—אז למה לחכות שנתיים? ילדים חיכו להורים, הורים לילדים; שנתיים שנלקחו מהחיים.” לצד ההכרה במחיר עסקאות, היא מדגישה את חובת המדינה כלפי אזרחיה: “זו לא שאלה פוליטית; זו חובה מוסרית.”
מסר לאביתר דוד, גיא דלאל ואיתן הורן
“טוב שאתם בבית. אני רק מקווה שיעזבו אתכם לנפשכם, שתחזרו לשגרה ותהיו שוב אלמונים—שהחיים יחזרו להיות שלכם,” אומרת ניסים, ומדגישה את זכותם לאוטונומיה אחרי מה שעברו.
הדר גולדין ועוז דניאל: “לא נשאיר אף אחד מאחור”
על השבתם לקבורה של חללי צהִל, ובהם הדר גולדין ועוז דניאל, היא אומרת: “ליווינו ונלווה. אם חלילה הדר ועוז לא יחזרו עכשיו—אנחנו לא נעזוב. לא תהיה פה משפחה שתישאר לבד.”
“הלב שלי נשאר במטה”
לצד עבודה ומשפחה, ניסים פעילה גם בהסברה וביוזמות קהילתיות. “יש לי ילדה בבית ועבודה, אבל הלב נשאר כאן—עם המשפחות,” היא מסכמת.
