מישל בת 46, נולדה וגדלה בכפר סבא ולמדה בתיכון כצנלסון בעיר. בשנים האחרונות בנתה לעצמה פרופיל ציבורי בולט סביב מאבקים אזרחיים, בהם השתתפה במסגרת יוזמות מקומיות, מחאות הורים וכנסים אזרחיים. בכפר סבא מכירים אותה מתפקידה המוכר כמנחת הבמות בהפגנות בקפלן, ומיוזמות חברתיות וציבוריות נוספות.
בראיון ל"כפר סבא ניוז', היא מספרת כיצד נכנסה לעולם המחאות: "אני בפוליטיקה הרבה שנים, אקטיביסטית חברתית־פוליטית קרוב ל־30 שנה. בעבודתי במייקרוסופט ניהלתי קהילת חינוך, ובשלב מסוים החלטתי שאני עוזבת את העבודה השגרתית ונכנסת בכל הכוח לנושא המחאה החברתית. הקמנו חברת תוכן ותנועה חברתית, וכמובן מצאתי את עצמי בכנסת בהרבה ועדות. עכשיו, כשהמדינה במשבר, מה שעשינו ברחובות צריך להיכנס לכנסת. הכנסת זקוקה לאנשים שיודעים להניע ולבנות, אנשים עם ערכים ורעיונות לתיקון, שיביאו את הקול של הציבור.
הכנסת זקוקה לאנשים שיודעים להניע, לבנות, לפעול מתוך ערכים ורעיונות של תיקון. אנשים שמביאים איתם את הקול של הציבור ולא של קבוצות כוח מצומצמות."
יש מי שטוענים שהמחאות הן גורם מפלג. מה את אומרת?
"אני חושבת שמה שמפלג את העם זו הממשלה, לא המחאות. כשמסתכלים על סקרי דעת קהל רואים בבירור שרוב העם בכלל לא עסוק בפילוג. מה שמעסיק את הציבור זה החזרת החטופים, לסיים את המלחמה ולהחזיר ביטחון אמיתי לחיים כאן.
המחאות לא מפלגות – הן מאחדות. הן המקום שבו אנשים מרגישים שהם לא לבד. הן המקום שבו משפחות החטופים רואות את התמיכה הרחבה. הלכידות החברתית משתנה בזכות המחאה, וההבנה שאנחנו עם אחד חזקה מתמיד."
את אם לחמש בנות. מתי יש לך זמן לצאת להפגנות? ומה נותן לך את הכוח?
"זה לא פשוט, אבל כשעתיד הילדות שלי מונח על הכף, זו כבר לא שאלה. אני יוצאת להפגנות מתוך הבנה שזה מאבק על העתיד שלהן, על המדינה שסבתא שלי הייתה בין מקימותיה. הבנות שלי יודעות שאמא יוצאת להפגין לא בשביל עצמה, אלא בשבילן. זה מאבק שדורש הקרבה, ואנחנו החלוצים של הדור הבא. הכוח שלי מגיע מהלכידות החברתית, מהתחושה שאנשים לא מוותרים אחד על השני, ומההבנה שכולנו כאן בשביל ליצור מדינה טובה יותר."
יצא לך להיות בקשר עם משפחות החטופים, למשל עם אבישי אביו של אבייתר דוד מכפר סבא?
"בהחלט. בכפר סבא יש לנו קבוצה שמלווה חמש משפחות חטופים. זה לא רק אבייתר דוד, יש עוד. שלושה מהחטופים בני העיר בחיים, חלק בני המשפחות שלהם לומדים עם הבנות שלי בבית הספר.
אנחנו משתתפים איתם בהפגנות, דואגים שהנושא לא ירד מסדר היום, ועוזרים בכל מה שהם צריכים. זה בעיניי הדבר הכי חשוב – להחזיר אותם הביתה. זה לא נושא פוליטי, זה נושא אנושי מהותי."
מה גרם לך להחליט לרוץ לפריימריז?
"ההבנה שחייבים שינוי. אני לא רואה בזה עבודת חלומות, אבל להציל את המדינה זו כן משימת החלומות שלי. הבנתי שדרך הכנסת אפשר באמת לשנות. נאני רוצה להביא לשם את הקול של העם, את הערכים של החינוך והשוויון, את הדאגה לעצמאים ולנשים, את החוסן החברתי. זה לא קל, אבל זה הכרחי."
מה תעשי אחרת אם תיבחרי?
"הכי חשוב בעיניי הוא להחזיר את הקול של הציבור לתוך הכנסת. אני רוצה לתקן את העוולות שנעשו עד כה. החוסן הלאומי מתחיל בחינוך. להביא לחינוך ערכי, לא לחינוך שמונע מקיצוניות, כזה שמעניק ביטחון לדורות הבאים.
בנוסף, אני מתכוונת לחזור לייצג את העצמאיים, ציבור שהקמתי עבורו את 'הסתדרות העצמאיים' כבר ב־2016. הממשלה חובטת בהם והם צריכים קול שיגן עליהם. זה כולל גם את תמיכה בנשים עצמאיות ובנשות המילואים, שנמצאות על סף קריסה."
כיצד את מתייחסת להתבטאויות של יאיר גולן, ממייסדי "הדמוקרטים"?
"יאיר גולן מייצג עמדות שרוב הציבור תומך בהן: הפסקת המלחמה, החזרת החטופים והשבת ביטחון אמיתי לישראל. ברור שזה לא יקרה ברגע, אבל זו הגישה היחידה שתוביל לפתרון ולא למלחמת נצח שתביא רק עוד שכול וכאב.
גם לגבי המשפט שלו – 'מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב' – צריך להבין את ההקשר. הביקורת שלו הופנתה כלפי חברי ממשלה מסוימים, שמדברים על טרנספר, על לשטח אוכלוסיות, דברים שמנוגדים לחוק הבינלאומי.
המכונה הפוליטית עשתה מהמשפט הזה סלט קצוץ, אבל יאיר גולן מעולם לא ביקר את חיילי צה"ל כפי שנטען. ב־7 באוקטובר הוא נעל את נעליו של בנו החייל ויצא להציל את תושבי עוטף עזה. זה מי שהוא באמת.
העמדה שלנו ברורה: רוצים שהחטופים יחזרו, גם במחיר של הפסקת המלחמה. הם גוססים שם, ויכלו להיות הילדים שלנו. אני חושבת שצריך להפסיק לשלוח את חיילי צה"ל למשימות מטורללות, ולהגיע לתוכנית בינלאומית שתעניק ביטחון למדינה ותשיב את הבנים והבנות. ביטחון אמיתי לא מגיע מהנצחת המלחמה אלא מהגעה להסדרים שיבטיחו עתיד בטוח."
מה את עושה היום בשטח?
"אני פעילה כל הזמן ברשתות החברתיות, פוגשת אנשים, מקשיבה לקהל שלי. חשוב לי להיות שם עבור אנשי המפלגה ועבור הציבור. אלה שעמדו ודאגו לנו בתקופת המלחמה – להם אני מחויבת.
אני רואה את עצמי כמי שמחברת בין השטח לבין הכנסת. זה לא מסע אישי אלא שליחות ציבורית. אם לא נכניס לכנסת אנשים עם ניסיון שטח, עם יכולת להניע ולבנות, נמשיך לדשדש באותן בעיות."
בסיום השיחה מדגישה מישל שוב: "זו לא קריירה פרטית בשבילי, אלא אחריות ציבורית. להציל את המדינה זו משימת החלומות שלי, ואני מתכוונת להילחם עליה בכל הכוח".
