במשך 14 שנים נאבקו אירית ואשר שחר מכפר סבא על האפשרות להביא לעולם ילד מזרעו של בנם עמרי, שנהרג במהלך שירותו הצבאי. עכשיו, לאחר שזכו בערעור ולדברי אירית המדינה החליטה שלא לערער על ההכרעה, הם יכולים להתחיל בתהליך שעליו חלמו כל השנים. עדיין אין היריון, עדיין אין תינוק שאפשר לחבק. אבל יש אישור, ויש אישה שמלווה אותם כבר כשנתיים וחצי ומבקשת להיות אמו של הילד.
"זה לא יחליף את עמרי, זה לא יבוא על חשבון עמרי", אומרת אירית בריאיון בעקבות ההחלטה. "אבל יש משהו שמרחיב את הלב בלראות המשכיות שלו בעולם הזה". אחרי שנים שבהן נדרשה להילחם כדי להגיע לרגע הזה, היא עדיין מתקשה להפנים שהמאבק המשפטי הסתיים ושהמשפחה יכולה להפנות את כוחותיה לשלב הבא.
מתי הבנתם שהפעם המאבק הסתיים?
"היה לנו דיון ב־5 באוקטובר. במהלך הדיון הושגה הסכמה שלא לערער לאחר מתן פסק הדין. כשההכרעה הגיעה, הבנו שאפשר להתחיל להתקדם". המשמעות המעשית, היא מסבירה, היא מסירת המבחנות לשימוש בזרעו של עמרי, לצורך הפריית האישה שבחרו.
14 שנים של מאבקים – הסיוט נגמר
ההחלטה הזאת מגיעה אחרי דרך ארוכה, שהיו בה גם רגעים שבהם אירית הרגישה שהיא אינה מסוגלת להמשיך. בפוסט שפרסמה בעקבות ההכרעה פנתה לבנה: "זהו ילד שלי, נגמר הסיוט". לצד ההקלה סיפרה על המחיר שגבה המאבק: "היו פעמים רבות בדרך שנשברתי ורציתי להרים ידיים, שרציתי לוותר, אבל משהו בי תמיד קם מעפר ואמר לי הילד שלך הפקיד בידייך את ההמשכיות שלו, אין לך פריבילגיה להתייאש".
את הנחישות של אשר, אביו של עמרי, תיארה בפוסט במילים: "אבא שלך היה נחוש כל הדרך, הרצון לוותר לא עבר לו בראש בכלל". היא הודתה גם לבנותיהם, ענבר ולוטם, שליוו את המאבק, קיוו לתוצאה טובה וחששו להתאכזב פעם נוספת, אך המשיכו לעודד את הוריהן.
עמרי, בנם הבכור של אירית ואשר ואחיהן הגדול של ענבר ולוטם, היה בן 25 כשנהרג בשנת 2012 בתאונת דרכים במהלך שירותו בחיל הים. בתאונה בכביש 4 נהרג גם סגן רפאל בובליל, בן 22 מרמת גן.
הוא גדל בכפר סבא, למד בבית הספר היסודי אופירה נבון, בחטיבת שז"ר ובתיכון יצחק רבין, במגמת ביולוגיה. בצבא התגייס לקורס חובלים, הוסמך לקצונה ושירת בשורת תפקידי פיקוד בים. הוא פיקד על כלי שיט ובהמשך על שש ספינות בבסיס אשדוד, וזכה לאות הצטיינות. מאחורי הדרגה והתפקידים היה עבור משפחתו קודם כול עמרי: הבן והאח שאת מקומו איש לא יוכל למלא.
בריאיון בעבר סיפרה אירית שהיא מתגעגעת לנשיקה שלו, לחיבוק ולשיחות הטלפון. "ככל שהשנים עוברות ההחמצה מתעצמת", אמרה אז. גם היום, כשהאפשרות להמשכיות נעשתה ממשית יותר, היא אינה מתארת אותה כפתרון לכאב או כתחליף לבנה.
ההחלטה נותנת לך נחמה?
"אני צריכה להפנים שזה בכלל קרה. זה קשה, אחרי 14 שנה שאתה נאבק ונלחם. זה לא שעכשיו אני כבר מחזיקה ילד. אנחנו מתחילים רק את התהליך. יש לנו גם חששות, כיצד יתנהל, האם יהיה פשוט, והאם הזרע שנשמר במשך שנים רבות יאפשר את ההפריה.
גם התוכנית המשפחתית השתנתה לאורך השנים. בעבר ביקשו ההורים לגדל בעצמם ילד שייוולד מזרעו של עמרי. בריאיון ישן הסבירה אירית כי השנים חלפו והם התבגרו, ולכן רצונם היה למצוא אישה שתהרה מזרעו ותהיה אמו של הילד.
לדברי אירית, האישה המיועדת נמצאת בקשר עם המשפחה כשנתיים וחצי, והם ניגשו עמה לבית המשפט וכעת התקווה המשותפת היא שהתהליך הבא יהיה קל וטוב.
בעבר תלתה המשפחה תקווה גם בקידומו של "חוק ההמשכיות", והמתינה להשלמת החקיקה. הבשורה שעליה מספרת אירית היום היא ההכרעה המשפטית בעניינם. ההבחנה הזאת משמעותית: מה שהיה אז רצון למצוא אם ולהשיג אפשרות להמשך, הפך כעת לאישור להתחיל בתהליך.
"אני מודה לעורכי הדין שליוו את המשפחה שלנו לאורך השנים, ובמיוחד לעורכת הדין עדי חן, שליוותה אותנו למעלה מעשור והתנדבה לייצג את המאבק הנוכחי ללא תמורה. אני רוצה להודות גם לשופטים ולשופטות, ולספיר אשכנזי ים, בת זוגו של עמרי, שעמדה לצד המשפחה, העידה וסייעה להגיע לתוצאה.
מה את יכולה לומר להורים אחרים שנקלעו למצב דומה?
"לפני 14 שנה הייתי לבד, מול כל העולם. כיום הנושא מוכר ומדובר הרבה יותר, והורים פוגשים מציאות שונה מזו שבה החל המאבק שלה. החשיפה התקשורתית, הסרטים והכתבות על המשפחה הפכו את השאלה האישית שלהם לשיחה ציבורית".
מה את חושבת שעמרי היה אומר על ההחלטה? אם הוא היה יכול לשמוע עליה?
"אני מאמינה שהוא היה שמח. מבחינתי לזכות להמשכיות מבני ולחבוק יום אחד את ילדו – זה אולי לא ישיב את בני אבל ישמח את משפחתנו בכך שהענף שלו לא נגדע – "וראה בנים לבניך שלום על ישראל".
