כשהכאב לא מקבל שם: הסיפור האישי שלי והשליחות שנולדה ממנו

אבא שלי התאבד כשהייתי בת ארבעה חודשים בלבד. זה קרה באפריל 1970, כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים.
במלחמה הוא שירת כמפקד פלוגת טנקים, נפצע מירי בכתף והמשיך להילחם. על כך קיבל צל"ש, אך רק לאחר מותו. הוא עצמו לא ייחס לאירוע הזה חשיבות מיוחדת.

הסדק הראשון שלא ראו מבחוץ

כחצי שנה לפני שהתאבד, עבר תאונת דרכים בדרכו למילואים. רכב פגע בו כשהוא ירד מטרמפ וחצה את הכביש בדרכו לאוטובוס. אמא סיפרה שהוא היה מוטרד מאוד מהמילואים הללו – המעבר מטנקי שרמן לטנקי צנטוריון הפחיד אותו.
בתאונה הוא נפצע קשה – שברים, ואולי גם פגיעת ראש. הוא אושפז ברמב"ם ולאחר מכן עבר שיקום בבית קיי בנהריה.
אחרי זה הוא כבר לא חזר לעצמו.

גיבור מבחוץ, רגיש מבפנים כלפי חוץ הוא היה בדיוק מה שמצפים לראות: גבוה, חסון, יפה תואר, ספורטאי מצטיין. שיחק כדורגל וכדורסל, הצטיין בקורסים בצבא, אדם שדואג לאחרים. אבל בפנים הוא היה רגיש מאוד. אולי רגיש מדי. אמא פעם אמרה שהיה לו "בור בפנים שלא ניתן למלא".

הבושה, השאלות – והילדות שנשארה בלי תשובות שנים התביישתי. לא הבנתי איך אדם יכול להתאבד. איך אפשר לעשות את זה כשיש לך שתי ילדות קטנות – אחת בת שנתיים ואחת תינוקת. לא היו לי תשובות. רק שתיקה.

ההבנה שמגיעה באיחור של שנים בשנים האחרונות, במיוחד אחרי המקרה של איציק סעידיאן, התחילה לעלות בי מחשבה אחרת. אולי הוא לא הצליח לשאת עוד את הכאב. אולי זו הייתה פוסט־טראומה. במקביל, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, חבר ילדות שלו אברהם ברומט – העלה פוסט עליו. הדברים התחברו לי מחדש.

המציאות שמכה שוב – והלב שלא נשאר אדיש

מלחמת חרבות ברזל הביאה איתה גל כואב של מתאבדים ושל מתמודדים עם פוסט־טראומה. כל סיפור כזה מפלח לי את הלב. כל אדם שמתמודד – אני מרגישה כלפיו חמלה עמוקה ורצון אמיתי לעזור.לבחור לפעול, לא רק לכאוב כשהוצע לי להצטרף ליוזמה של יצחקי גולן ולעזור לעמותת "מרחב נשימה בעמק" לא היה לי ספק.

זו הדרך שלי לקחת את הסיפור האישי, ולהפוך אותו למשמעות. מרחב לנשימה – ומרחב לחיים העמותה מחברת עבורי שני דברים עמוקים: נשימה ועזרה למתמודדים עם פוסט־טראומה על רקע שירות צבאי או פעולות איבה. מוכרים ושלא מוכרים. ותיקים וצעירים. עבורי זו לא רק עשייה. זו שליחות.