ילדות בין פחד לתמימות
אסתר קרטיס נולדה בשנת 1936 בעיר נשר שליד חיפה, בתקופה שבה היישוב היהודי בארץ ישראל התמודד עם מתח יומיומי מול הכפרים הערביים הסמוכים. ילדותה התאפיינה במשחקים פשוטים בחצרות ובשדות שלמרגלות הכרמל, אך גם ברגעים שבהם חייה היו תלויים על בלימה.
"בגיל שלושה ימים ירו עליי ועל אמי כשחזרנו הביתה במונית מבית החולים. בגיל ארבע הייתי בחצר עם בן דוד שלי, כשלפתע ירו עלינו מהכפר הסמוך. הוא נשכב עליי כדי להגן עליי, וכך ניצלתי שוב. אני בחיים רק בזכות מזל", היא מספרת בקול יציב, כמעט יבש, כאילו מדובר בעובדה ביוגרפית ולא בטראומה.
הסיפורים משקפים מציאות שבה ילדים לא רק שיחקו, אלא גם הפכו לחלק ממערך ההגנה. בגיל 12, במהלך מלחמת העצמאות, היא וחבריה לנוער העובד והלומד בנשר גויסו למשימות קשר: "היינו מעבירים פתקים ללוחמים. אסור היה לקרוא אותם, רק להעביר. פעם נתנו לנו ארגז מלא כדורים משומנים בגריז וביקשו שננקה אותם. ידענו שאנחנו עושים משהו חשוב. ההרגשה הייתה פטריוטית ברמות שאי אפשר לתאר".
חיי קהילה לצד הכפרים הערביים
החיים בנשר, סמוך לבלד א-שייח' ודיר א-שייח', היו מלאי מתחים, אך אסתר מתארת ילדות משוחררת יותר מזו של ילדים כיום:
"גרנו למעשה בין שני כפרים ערביים, ולא פחדנו כמו שפוחדים היום. היינו מתרוצצים בהרים, משחקים 'בנים ובנות' ימים שלמים. אפילו נסעתי לבד באוטובוס לירושלים בגיל חמש. ההורים רק ביקשו מהנהג שישים לב שארד בתחנה הנכונה – וזה עבד. היום זה נשמע בלתי נתפס".
חינוך, משפחה וקריירה
לאחר הצבא למדה בסמינר למורים והפכה למורה לחינוך מיוחד בבאר שבע. במקביל השלימה תואר בפילוסופיה ואמנות, ובהמשך הצטרפה לעסק הצמיגים של בעלה, אותו ניהלה ביד רמה לאחר שחלה ונפטר.
היא הקימה משפחה, גידלה שלושה ילדים, הפכה לסבתא לשישה נכדים ולסבתא-רבא לנין. למרות שחלק מילדיה מתגוררים כיום בלוס אנג'לס, היא נשארה בארץ.
"חשבתי אולי לעזוב, אבל אני רגילה לכאן – לשפה, לתיאטרון, לחיים פה", היא אומרת.
ביקורת נוקבת על ההווה
כיום, בגיל 89, אסתר מביטה סביב בתחושת אכזבה קשה:
"כשאנחנו היינו ילדים הצלחנו להגן על עצמנו. והיום, כשיש צבא כל כך גדול, משהו התפספס בדרך. לא האמנתי שמדינת ישראל תגיע למצב כזה – חוסר אונים מול חטופים שמוחזקים מעל לשנתיים. זה כישלון מוחלט".
לדבריה, היא כבר לא מסוגלת להשתתף בהפגנות פיזית, אך יושבת בבית "ואוכלת את הלב".
"ההפגנות מוצדקות", היא מוסיפה.
גם על הממשלה היא לא חוסכת ביקורת:
"אני מקווה שהממשלה תתפרק ולא תישאר ממנה שום סימן. צריך להחליף את המנהיגים ולהוציא את הדתיים מהממשלה. אני ציונית, אני שהקמתי את המדינה – לא יכולה להשלים עם מה שקורה כאן".
דאגה גם לעתיד החינוך
אסתר מתייחסת גם לסערה סביב מנהלת תיכון שהופיעה בסרטון פוליטי:
"זה פסול בעיניי. התלמידים עוד לא גיבשו דעות, והמורים לא צריכים להטות אותם. תפקידם לתת כלים, לא להחדיר אידיאולוגיה. הילדים צריכים לקרוא, ללמוד, לבקר ולהחליט בעצמם".
זהות ישראלית וגעגוע ליום העצמאות הראשון
למרות האכזבות, אסתר מסרבת לוותר על זהותה הישראלית:
"כשהייתי צעירה שאלו אותי מאיזו עדה אני. אמרתי שאני ישראלית. אין אשכנזים ואין מזרחים – כולנו עם אחד. אם לא נבין את זה, המדינה שלנו תתפרק".
הזיכרון החזק ביותר שלה הוא יום העצמאות הראשון, 1948:
"צעדנו מנשר לחיפה, קבוצה גדולה, כדי לחגוג את הקמת המדינה. ההרגשה הייתה עוצמתית, תחושת גאווה אדירה. זה משהו שלא חוויתי מאז. היום התחושה הזו איננה – וזה כואב לי מאוד".
אסתר קרטיס, שבילדותה סיכנה את חייה למען המולדת והעבירה פתקים ללוחמי ההגנה, מוצאת את עצמה בגיל 89 מתבוננת במדינה שאותה עזרה להקים בתחושת כאב עמוק.
"נותרתי בחיים רק כדי לראות בחרבונה של המדינה" – היא אומרת בקול רגוע אך כואב, משפט שמגלם את הפער הבלתי נסבל בין חלום הנעורים שלה לבין המציאות של היום.
