מאמרים רבים מדברים בשבחה של ה"מיני " מהפכה בספורט הנשים- בדרך לכמעט שיוויון . הדרך עוד ארוכה אך אם נזכור שרק לפני כ 40 שנה לא הורשו הנשים להשתתף בריצות מעל 800 מ באולימפיאדה – אז אפשר בהחלט לדבר על התקדמות בקצב של ריצת משוכות. במקביל-פחות ופחות מדברים על אמהות וספורט עממי והישגי.
בענף שלם שאותו ייסדתי, ליגת המאמאנט: שילוב אמהות בספורט עממי -תחרותי בליגות מסודרות על בסיס יומיומי. ליגת המאמאנט היא כבר בת 15 שנה, היא מונה כשמונת אלפים נשים בשמונים ליגות בכל הארץ ובכל המגזרים והחברות (בנוסף לליגות בעוד 17 מדינות בעולם). מבחינה מספרית, מאמאנט היא הצלחה עצומה -של אמהות שהופכות להיות ספורטאיות.
לפני כעשר שנים הצלחתי, יחד עם גרי (בעלי) , יושב ראש המועדון, לשקם את המועדון מסכנת פירוק ובשנים האחרונות קבוצת הנשים של הפועל כפר סבא, הקבוצה שאני יושבת הראש שלה, זוכה בתארים רבים – מדובר בהישג פנטסטי, לא רק בשל הערך הספורטיבי של הנצחונות אלא בשל העובדה שמתוך סגל של תריסר שחקניות, חמש שחקניות הן אמהות לשבעה ילדים במנעד גילאים שנע בין שנה ל-16. "מועדון האמהות האלופות", אנחנו קוראים לקבוצה בינינו לבין עצמנו.
טרם נתקלתי בקבוצת ספורט מקצוענית כמו קבוצת הכדורעף שלנו עם כל כך הרבה אמהות פעילות הנדרשות לשני אימונים כל יום -כל השבוע ועוד זוכה בדאבלים ואליפויות, ולכן היא כבר שלב אחד מעבר להתגשמות החזון. . נדמה לי שאין לזה אח ורע בארץ ואף בעולם.
להיות אשה בחברה המודרנית זה עסק מאתגר בפני עצמו. להיות אשה העוסקת בספורט -זה כמו להעלות את השיפוע בהליכון החיים שלך. להיות אמא שעוסקת בספורט הישגי, זה ללכת על הליכון אנכי.
להיות אשה בחברה המודרנית זה עסק מאתגר בפני עצמו. להיות אשה העוסקת בספורט -זה כמו להעלות את השיפוע בהליכון החיים שלך. להיות אמא שעוסקת בספורט הישגי, זה ללכת על הליכון אנכי. (ואני כבר לא רוצה לכתוב על הטריאתלון של התחום: אם חד הורית). אם אשה רווקה יכולה לתמרן את סדר יומה כמעט לפי ראות עיניה ועבודתה, הרי שאם ספורטאית היא ג'אנגלרית: הגוף שלה עובר את אחד האירועים הטראומטיים של גוף האדם–הריון, לעיתים דכאון אחרי לידה, הורמונים. הגוף שלה הוא כלי העבודה. הדרישות מהן לספק יכולות גבוהות מיד לאחר הלידה הם כמעט בלתי אפשריות. האימונים שלהן הם בעיקר בערב, ואילו פעילויות הילדים הם בדרך כלל בבוקר עד אחרי הצהריים, מה שמצריך סידורים מיוחדים עם הבעל או בייבי סיטר או חדרי משחקים לילדים שמגיעים לאימון- אימפרוביזציה של המועדון.העדרות מהבית בשל נסיעות עם הקבוצה למשחקים בחו"ל וזאת לצד שאר מטלות היום: שלהן הכנת ארוחות ביום, הכנת הילדים לבתי הספר והגנים, קניות ושאר מטלות הבית. חלק משחקניות הקבוצה אף עובדות בעבודה נוספת. ואני אפילו לא מזכירה בלת"מים כמו חום לילד, וילדה שנדבקה בקורונה
כיוון שהשילוב בין השניים בהצלחה שואף כמעט לאפס, ספורטאיות רבות פורשות עוד לפני הלידה. הן מוצאות את הדרישות לשינה מספקת, תזונה מתאימה, שקט תעשייתי, כמשימות בלתי אפשריות, למרות יצר התחרותי הגבוה הטבוע בתוכן.
במצב כזה היה אפשר לקוות לאסיסט קצר מהמדינה, בעיקר כלפי יחידות וקבוצות המייצגות את המדינה. הייתי מצפה, כיושבת ראש קבוצת נשים, כמו גם שאר העוסקות בענף, כי ביטוח לאומי יכיר בעיכובים שנגרמים לאשה-ספורטאית כתוצאה מהלידה. הכרה בדמות חופשת לידה החל מהחודש הראשון של ההריון ועד ששה חודשים לאחר הלידה. גוף הספורטאית הוא כלי העבודה שלה, ודינה אינו כדינה של אשה העוסקת במקצוע אחר, ולכן התנאים אליה חייבים להיות שונים. היא לא יכולה לשחק מהרגע שהיא בהריון (מדובר ממש בדיני נפשות) והיא צריכה זמן ארוך מהרגיל כדי לחזור לכושר העבודה הרגיל שלה.
בשנים האחרונות, גם בזכות מודעות שהוקנתה על ידי נשים ציבוריות, אנחנו עדות לנסיקה במעמד האשה. הספורטאית. היא לא רק מייצגת של העיר והמדינה, אלא מהווה דוגמא לבנותיה לחברות שלהן, בנות שכנותיה והבנות שבבית הספר.בשעה שאנו מלמדות את הבנות שלנו איך ספורטאיות יכולות לממש את עצמן דרך הספורט- לטייל בעולם , ללמוד , לחיות אורח חיים בריא ופעיל תזונה נכונה, לרכוש מקצוע כמאמנת, לימוד כישורי חיים- לעבוד בקבוצה , לציית להוראות,לעבוד בקבוצה להצליח להיכשל לדעת לשלב מספר משימות בו זמנית, לקחת אחריות ועוד- אסור להנציח מציאות שבה הריון השחקנית מהווה סוג של "מחלה" או "פציעה" שבעטיה היא אינה יכולה יותר לשחק. מחקרים רבים גילו קשר גלוי בין עיסוק בספורט לבין העצמת נשים (השוואת שכר, כמה לא תותקפנה על ידי בן זוגן, לא תעבורנה התעללות מינית, מנהלות בכירות שעסקו בספורט בצעירותן וכו), אין שום סיבה שהביטוח הלאומי לא ישים דעתו לדוגמא החשובה הזו. אולי זה לא כתוב בנייר ה"עשה" שלו, אבל הביטוח הלאומי חייב לעזור בהשראת המודליות לחיקוי הללו.
