הפורמט של בית ספר דו לשוני בשילוב תלמידים ערבים ויהודים הוא יחסית שונה מכל מה שאנחנו מכירים – מהי השפה המדוברת בכיתות ובגנים? איך בדיוק מתנהלים? מה עושים בחגים למשל?
קהילת יד ביד בדרום המשולש והשרון הוקמה במרץ 2014 על ידי הורים מטירה, כפר סבא, טייבה והמועצה האזורית דרום השרון, במטרה להקים לילדיהם מסגרת חינוכית דו לשונית ציבורית אשר תבטא את הרצון בחיים משותפים של ערבים ויהודים.
הפורמט כולל גן ילדים (גילאי 3-4), גן חובה ובית ספר צומח כיתות א'-ד' שימשיך את צמיחתו עד כיתה ו' להשלמת טווח הכיתות של בית ספר יסודי.
אנחנו דוגלים בשלושה עקרונות פדגוגיים ומיישמים אותם ביום יום שלנו – מבחינת השפה, המרחב הוא דו לשוני במובן הזה שיש מורה ערביה ומורה יהודייה בכל כיתה או גן וכל גננת או מורה מתבקשת לדבר בשפת האם שלה. גם הסביבה הלימודית, כמו למשל החומרים שעל הקירות, הם דו לשוניים, מסמכים, שיחות ומפגשים, הכל מתבצע בדרך דו לשונית וככה הילדים רוכשים את השפה לאט לאט ונחשפים אליה.
המורות מבצעות גם סוג של מודל ביניהן בכך שהן מלמדות כל אחת בשפתה ובעצם משתפות פעולה כל אחת בשפת האם שלה וכך הילדים לומדים איך אפשר לנהל שיח בשתי השפות.
ויש את יתרון הרב תרבותיות שבו אנחנו מלמדים את הילדים להיחשף לשני העולמות של שני הצדדים, הילדים לומדים על החגים היהודים והחגים המוסלמים ואנחנו חוגגים את החגים והמנהגים של שתי הדתות.
לדוגמה אנחנו מציינים את הרמדאן ועושים ארוחה משותפת לכל הקהילה, הורים ילדים והצוות, או חוגגים ביחד את פורים וכולם מתחפשים ובדרך זו לומדים להכיר ולטעום מהעולם של האחר ולהעשיר את עולמם של הילדים.הילדים מפתחים הלכה למעשה יכולת סבלנות וסובלנות, ולומדים על קבלת האחר מתוך התנסות, שיח, משחק ולמידה חווייתית יומיומית.
אני מבין שהילדה שלך גם לומדת בבית הספר, מתי החלטת שאת עושה את הצעד הזה ומה היו ההשלכות?
כשהילדה הייתה בת שנתיים אני ובן הזוג שלי ניסינו לחשוב על איזה ערכים לגדל אותה. רצינו לגדל אותה אחרת. הכוונה הייתה לשלב אותה במקום עם חינוך טוב עם ערך מוסף, שיתאים לה מבחינת הגישה החינוכית שלו לעולם העכשווי.
היה חשוב לנו מסגרת חינוכית אלטרנטיבית טובה עם ערכים לחיים. אני לדוגמה גדלתי לתוך הפרדה ממוסדת. למדתי וגרתי בירושלים, עשיתי תואר ראשון ועבדתי במקומות עבודה יהודים, אבל אף פעם לא היה לי חבר או חברה יהודים, מישהו ליצור איתו קשר מעבר לקשר של הלימודים או העבודה.
בגלל כל הסטיגמות שקלטתי מהסביבה היה לי דימוי עצמי שאני חלשה, פחות טובה, מיעוט, ומצד שני תפיסה על האחר היהודי, שהוא מפלצת, שהוא אויב ולא רוצה אותי, וממש ולא רציתי שהבת שלי תגדל על ערכים כאלה, אלא על ערכים של קבלת האחר, של הכרות עם האחר וגם שהאחר יכיר אותה.
היה חשוב לנו שתבין מי היא, מה התרבות שלה, מה שפת האם שלה, אבל גם שלא תחיה בהפרדה ותשתלב עם האחר, והמסגרת של בית הספר הדו לשוני מקיים את החיים המשותפים בצורה מדהימה ושיוויונית ואני רואה את ההשפעות החיוביות על הבת שלי היום.
זה שהבת שלי, בת השמונה, אחרי חמש שנים במסגרת בית הספר, יודעת להגיד שפורים הוא החג האהוב עליה מבלי שתרגיש שהיא איבדה חלק מהזהות או התרבות שלה, זה אומר המון על איך שהיא תופסת את העולם. אנחנו לא מבטלים את הזהות הפרטית שלנו, להיפך, אנחנו מחזקים את הזהות שלנו, אבל גם לומדים על האחר ומאפשרים לעצמנו להעשיר את העולם שלנו, להיפתח לאחר, להכיר אותו, לא להירתע ממנו ולא להרגיש איום עליו או ממנו.
האם את חושבת שהילדים האלה צריכים להמשיך לחטיבות ותיכונים דומים?
אני חושבת שהחזון צריך להיות גם בתי ספר לגילאים גדולים יותר, אבל יש גם דרישות ותקנות בשטח שמקשים עלינו בינתיים, בכל מקרה, כל תלמיד יד ביד שמסיים בית ספר ומסיים חינוך דו לשוני יוצא עם מודעות חברתית מאוד גבוהה וכבר מתחיל בנקודה הרבה יותר מתקדמת מילדים ואפילו ממבוגרים שלא עוברים מסלול כזה.
לילדים האלה יש בסיס נפלא לשינוי בעתיד וזה כבר מבורך. הילדים האלה גדלים על תרבות של דיאלוג, שיח והקשבה וזה ילווה אותם לכל החיים. גם הערך המוסף של רכישת השפה חשוב מאוד. הילדים האלה חזקים ויש להם ראייה רחבה לעולם. הבת שלי מגיל ארבע יכולה לבקש מילדה יהודייה לשחק איתה בג'ימבורי או לעשות קניות, וזה כלי חשוב לתקשר עם הסביבה ולהכיר אותה.
אני רואה איך זה פותח אותה ונותן לה ערכים של מנהיגות. יש עוד קבוצות שונות במדינה לא רק ערבים ויהודים וקבלת האחר הוא ערך מאוד חשוב, כך שהילדים יוצאים לעולם עם הכלים האלה לקבל את האחר ויהיו רגישים לדברים אלה.
התקופה האחרונה הייתה מאוד מתוחה, איך צלחתם אותה?
לא חייבים להסכים על כל דבר והמורכבות תמשיך, אבל צריך לדעת להמשיך להתקיים בתוך המורכבות. אין לנו אפשרות לפתור את כל הסכסוך, אבל אנחנו מנסים להתקיים בתוכו בצורה שיוויונית, בדיאלוג, הקשבה והכלה של שני הצדדים, כך שבכל תקופה צריך לדעת לדבר ולהקשיב.
היו חששות והייתה רגישות אבל הדיאלוג הוא מאוד בסיסי בחוויה שלנו בבית הספר, כך שגם בתקופת המתיחות היה חשוב לנו לדבר ושוחחנו בזום בין הורי הקהילה. כולנו נתנו מקום לחששות של היהודים והערבים וקיימנו דיאלוג חשוב.
היה חשוב לנו גם להיפגש ולא להיות בנתק. קיימנו פעילות ספורט משותפת הורים וילדים בבית ברל והיה לנו מאוד כיף. זה הוציא אותנו מכל החששות שכולם נכנסו אליהם. יצאנו, התחבקנו, והילדים שיחקו ונהנו. היה חשוב לנו להראות להם שאנחנו מתראים ונפגשים ומשוחחים גם בתקופות כאלה.
