טיפוס הרים בכלל וכיבוש פסגת האוורסט בפרט, נחשב לאתגר קשה מאוד גם עבור מי שראייתו מצוינת, קל וחומר כאשר מדובר בעיוורת. את שרי עילם מכפר סבא נתוני הפתיחה הללו לא עניינו. "חלמתי חלום נהדר בשעת בוקר מוקדמת, ממש דמיינתי את ההנאה שבטיפוס על ההר", היא פותחת בראיון לרשת "דימדיה ניוז". "הערתי את בעלי וסיפרתי לו על החלום, לא עברה חצי שעה וקיבלתי טלפון מכריסטין, מתנדבת שליוותה אותי בטריאתלון והפכה למנטורית עבורי. בפיה הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה- טיפוס על ה"אוורסט "בייס קאמפ" המצוי בגובה 5,400 מ' מעל פני הים. הייתי בשוק, אבל כנראה כשאתה כל כך רוצה משהו, מכוון אליו ומזמן אותו – הוא מגיע. קרו לי הרבה דברים כאלה בחיים".
הבעל ליאור נתן את ברכת הדרך, ואגב כך לקח אחריות על טיפול בשלושת הילדים. שרי, מצדה, הצטרפה למשלחת בינלאומית המורכבת מאמריקאים, נפאלים והודים. היא הייתה הישראלית היחידה וגם היחידה שסבלה מנכות. כ-300 מ' לפני ההגעה ליעד ציפה לה עוד מכשול. "התחיל לרדת שלג והמדריכה אמרה שהיא לא לוקחת סיכון וצריך לעצור כאן", היא משחזרת. "אמרתי מיד שאין מצב. לא הגעתי עד כאן כדי לעצור רגע לפני הסוף. אני וכריסטין המשכנו יחד עם הפורטר, וכנראה שהשפענו גם על שאר הקבוצה, כי תוך 20 דקות הצטרפו גם האחרים ובסוף כולנו הגענו למחנה. לא היה קל, היו סחרחורות והפרשי גבהים ובעצם זו הפעם הראשונה שאני עושה טרק. פחדתי מאוד ובשלב מסוים נלחמתי להישאר ערה, כי פחדתי שאם אעצום עיניים לא אפקח אותן. כשהתעוררתי פרצתי בבכי מרוב התרגשות. שום דבר לא בא לי בקלות וזה רק מדרבן אותי יותר. כשאני שומעת 'לא' זה מחזק אצלי את ה'כן' ".
הגדולה שבמחילה
שרי עילם נולדה עם קטרקט, עכירות בעדשת העין שמפריעה לראות בבהירות. מדובר בלקות ראייה תורשתית שקיבלה מאמה ועברה לרועי, אחד מבניה. כיום הניתוח לא מסובך, הבן עבר אותו בהצלחה ורואה כמעט 6:6, אך לאמו העניין היה מורכב הרבה יותר. רק בגיל חצי שנה גילו את הבעיה וכעבור שלושה חודשים עברה את הניתוח באיחור ניכר. לדבריה, לרופא המנתח לא היה ניסיון בניתוחי ילדים והניתוח נכשל. בעין ימין התעוורה לחלוטין ובשמאל ישנה עכירות, אותה היא מדמה לניסיון לראות מבעד לענן כבד וסמיך. רק בגיל 5 הצליחה אמה של שרי, שכאמור סבלה מאותה בעיה, לאתר את הרופא שניתח אותה שני עשורים קודם לכן, וביקשה שינתח את בתה רגע לפני שיצא לגמלאות. "הניתוח אמנם הצליח, אבל במשך חמש שנים המוח התרגל לטשטוש והעין מרצדת. זה נקרא ניסטגמוס", אומרת עילם, שנבצר ממנה לנהוג בשל לקות הראייה. "אני לא יכולה לראות תמונה ברורה וצריכה להתקרב מאוד כדי לראות אובייקטים קטנים. אובייקטים גדולים אני אמנם רואה, אבל לא מזהה פרצופים. גם אם הילדים יעברו מולי, לא בהכרח אזהה אותם".
המציאות בבית בו גדלה, אחת מחמישה אחים ואחיות, הייתה קשה מאוד. "אבא היה מכה את אמא ומפגין כלפיה גם אלימות מילולית. הוא אמר לה שהיא עיוורת ולא ושווה כלום וכמובן שזה השפיע עלי ופגע לי בביטחון העצמי. כלפי חוץ הייתה שמחה ושובבה, אבל בפנים היה קשה מאוד ואני הייתי זו ששמרה על אמא שלי ודאגה להגן עליה כשחוותה אלימות". למרות הקושי, מדגישה עילם כי סלחה לאביה. "מחלתי לו ואני בקשר איתו", היא מאשרת. "אם לא לומדים למחול אי אפשר להתקדם וברגע שאתה בוחר לחיות בשמחה, אין דבר גדול מזה".
מודעות ללקויי ראייה לא ממש הייתה אז גם במערכת החינוך, ושרי נשלחה לכתה אורגנית, בה רוכזו כל הילדים "הבעייתים" בכתה אחת – מלקויי למידה ועד ילדים עם בעיות התנהגות. "לא ראיתי כלום ולא ידעו איך ללמד אותי", היא מתארת. בהמשך נרשמה לבית ספר מיוחד בתל אביב ששילב לקויי ראייה בכתות רגילות עם מכשור מתאים וסיימה את היסודי. בחטיבה פגשה במורה שלא האמינה בה, והציעה לה אחר כבוד לפנות לתיכון מקצועי למגמת ספרות. "הייתי בהלם ושאלתי אולי היא רוצה שאספר אותה", נזכרת שרי. "אחר כך עניתי שאעשה מה שאמצא לנכון". מה שנכון עבורה היה לימודים אקסטרניים, הצלחה בבגרויות ולאחר מכן התנדבה בצבא כמש"קית ח"ן (חיל נשים) בבסיס חצרים בחיל האוויר. בהמשך עשתה תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, שניהם מאוניברסיטת בר אילן.
בין אמסטרדם לברצלונה
אוטוטו תחגוג שרי יום הולדת 52. היא מתגוררת בכפר סבא בעשרים השנים האחרונות ואם לשלושה בנים – עידו (18), רועי (16 וחצי) ועמית (15). כבר 20 שנה שהיא עובדת בבית חולים "מאיר" בעיר מגוריה מטעם עמותת על"ה – העמותה לקידום הסטודנטים העיוורים והדיסלקטים בישראל. במסגרת תפקידה מטפלת עילם באנשים שאיבדו את ראייתם, מתינוקות עד מבוגרים. "אני מפנה לשירותי שיקום ונותנת ייעוץ ראשוני כדי להקל עליהם. כמות הפניות שמגיעות אלי היא מהגבוהות בארץ ואני מאוד אוהבת את מה שאני עושה", היא מספרת.
ובחזרה לאהבתה הגדולה לספורט, אותו היא מגדירה "התרפיה שלי". לאחר האוורסט טיפסה על הר נוסף בקירגיסטן וכבשה גם את האולימפוס בקפריסין ("זה בקטנה, לא משהו מיוחד", היא צוחקת). דבר גדול הרבה יותר היה מרתון אמסטרדם, אליו התכוננה עם חבר טוב. אלא שלאחר כשלוש שעות וארבעים דקות התמוטטה. "אמרתי למלווה שלי שאני מרגישה שאני דורכת על אנשים, כנראה הזיתי ופתאום מצאתי את עצמי על הרצפה כשהשותף שלי בוכה בצד ומסביב רופאים ובלגן שלם. כנראה התחלתי לדבר לא לעניין, כי שאלו אותי איפה אני ועניתי בברצלונה. איבדתי הכרה והייתי מוטלת על הרצפה משהו כמו 40 דקות. הגדירו את זה כמכת חום והתיזו עלי כמויות אדירות של קרח. הגעתי לבית חולים, התאוששתי ואחרי שעה או שעתיים, כשאני במיטת קירור, התעניינתי אם אפשר לחזור כדי לסיים את המקטע בו עצרנו".
לאותו מקטע לא חזרה, אבל בעזרת החברים הטובים מ"קשר עין" – קבוצה של עיוורים ורואים שרצים יחד, השתתפה בספורטיאדה וזכתה בגביעים. זה היה רק החימום לקראת התיקון שרצתה לעשות במרתון תל אביב. "החברים מהקבוצה הם המלאכים שלי ותוך שלושה חודשים הייתי מוכנה למרתון", מתגאה שרי. "לא פחדתי למרות שהייתי על סף מוות. הפעם רציתי להיות בטוחה שאצליח ולכן בריצה המסכמת רצתי 50 ק"מ (כ-8 ק"מ יותר ממרחק מרתון, א"ב). את המרתון עצמו סיימתי צוהלת ושמחה והייתי פשוט מאושרת".
איך השפיעה עלייך משבר הקורונה?
"אני עובדת בבית חולים, כך שהמשכתי לעבוד כרגיל, אבל אם תמיד רצתי אחרי הזמן כדי להספיק עוד תחרות ריצה או טרק, הקורונה לימדה אותי לעצור, לשחרר שליטה וליהנות מהדרך. להעריך עוד יותר את בעלי שתומך ומלווה אותי, כמו גם את זמן האיכות עם המשפחה והחברות".
אילו מטרות נוספות סימנת להמשך הדרך?
"אני רוצה לעשות את תחרות חצי איש הברזל (טריאתלון המורכב מ- 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה על אופניים, ו-21.1 ק"מ ריצה, א"ב). בשנתיים האחרונות יש לי הרצאה בשם "בדרכי שלי תמיד הלכתי" והייתי רוצה לתרגם אותה לאנגלית ולהרצות גם בחו"ל. בנוסף, אני שוקלת לכתוב בעתיד ספר אוטוביוגרפי שיתאר את סיפור חיי".
מה המסר שחשוב לך להעביר ללקויי ראייה בכל הגילאים?
"חשוב לי לעודד אנשים ללכת לטיפול ולא לפחד לגעת בכאב, במצוקות העבר ובקשיים. רק אחרי שעובדים על דפוסים ומשחררים כעס אפשר לחיות בחמלה. חשוב אף פעם לא לאבד תקווה, לנצח את הקשיים ולזכור שכל קושי הוא אתגר. כשאתה הולך בדרך שלך, לא מרצה את העולם ועושה רק מה שנכון עבורך – השמיים הם הגבול".