"בהיותי תינוק בן ארבעים יום בלבד זכיתי בתואר המכובד 'נכה'. שנים רבות לפני שעמדתי על דעתי והבנתי את משמעות הדברים. סווגתי להיות שייך למחלקה אנושית שלא בחרתי להשתייך אליה. כשעמדתי על דעתי והבנתי מדוע אני נחשב שונה מילדים אחרים, סירבתי להכיר בשונותי כתכונה המגדירה את זהותי".
הפסקה הראשונה על כריכת ספרו האוטוביוגרפי של אברהם תשובה לא מותירה מקום לספק. מי שמעולם לא זכה להתהלך עצמאית על שתי רגליו, לא נתן לעובדה הכואבת הזו לקלקל לו את התכניות. לאחר קריירה עשירה שכללה עיסוק מגוון בספורט, דוברות ויחסי ציבור וגולת הכותרת – פרסום ידיעות בכל העיתונים הארציים בימים בהם היה ערך לנייר המודפס, החליט תשובה כי הגיעה העת להביא לדפוס את פועלו. "עברתי את גיל 70, יצאתי לפנסיה והחלטתי להעביר הלאה את סיפור ההצלחה שלי", הוא פותח בראיון מרגש ל"כפר סבא ניוז". "רציתי שלכתוב את קורות חיי כדי שאנשים יידעו למה הפכתי להיות, מילד נכה שנאלץ לזחול על ארבע בבית חולים ולמד להתנהל בעזרת מכשירים וקביים".
התוצאה: "בדרך אל המטרה הבאה", שראה אור בהוצאת דוקוסטורי בשנת 2017. "שיווקנו 500 ספרים והמהדורה הראשונה חוסלה", הוא אומר בסיפוק. "השקעתי למעלה מ-20 אלף שקל, אבל לא היה אכפת לי להפסיד קצת, העיקר שאנשים יקראו ואולי הסיפור שלי יוכל לעזור להם להמשיך הלאה ולא להתייאש". תשובה מוסיף כי בין הקוראים של ספרו נמנים ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא רובי ריבלין, אבי גבאי וסתיו שפיר. "התגובות היו נהדרות, קיבלתי הרבה מכתבים מרגשים ששיבחו את הספר וזה ממש מחמם את הלב".
עם ולד על הפרקט
אברהם תשובה מתגורר בכפר סבא משנת 1976, כיום בדירת גן מרווחת בירוקה המתאימה ומונגשת לצרכיו. מתהלך עם קביים ומתנייד בכסא גלגלים לסירוגין. נשוי לנורית, אב לשלושה בנים – כפיר, יוסי ורמי, וסב לארבעה נכדים. נולד למשפחה דלת אמצעים שעלתה לישראל מלוב בשנת 1949, הרביעי מבין עשרה אחים ואחיות. כאמור, כבר בשנותיו הראשונות קבעה אבחנה רפואית כי נפגע מנגיף הפוליו והוא אושפז במשך תשע שנים בבית החולים אלי"ן בירושלים, שם עבר שלושה ניתוחים קשים בעמוד השדרה. "אז לא ידעו איך לטפל בזה וכולם פחדו, בדומה לקורונה היום", הוא מספר. לבית ספר מסודר לא יכול היה ללכת, אבל לבית החולים הייתה מגיעה מורה שלימדה פעולות חשבון בסיסיות, עברית ומוסיקה. כבר אז, לדבריו, החל לאהוב לכתוב חיבורים. בגיל 15, כשהוא נעזר במכשירים ברגליים ומתהלך בעזרת קביים, החל לעסוק בכדורסל, טניס ושחייה.
בשנת 1960, עם הקמתו של מרכז הספורט לנכים איל"ן בר"ג, נמנה תשובה עם 12 הספורטאים הראשונים שלו. בעבר שימש כדובר המרכז ועד היום הוא משמש בו כחבר הנהלה בהתנדבות. בהמשך השתייך גם לנבחרת הכדורסל הלאומית, שזכתה במדליית זהב פראלימפית לאחר ניצחון בגמר על ארצות הברית בשנת 1968, עת נערכו המשחקים בישראל. עבר קורס מאמנים בווינגייט ואימן את נבחרת הנשים בכדורסל .האהבה לאימון באה לידי ביטוי גם בכפר סבא, בה עבד כמאמן כדורסל נכים ובמקביל הדריך קבוצות של ילדים בריאים בבית ספר יסודי. "בהתחלה לא הבינו איך מגיע לאמן אדם עם קביים, אבל מהר מאוד כיבדו אותי וגם ההורים קיבלו את זה בצורה טבעית", הוא מתגאה. "לא אשכח איך קיימנו טורנירי גמר בראש השנה בפסח, במעמד ראש העיר בזמנו יצחק ולד, והאולם בבית הספר 'ברנר' היה תמיד מלא".
תשובה חבר גם בוועדות הנגישות והספורט העירוניות. "העירייה קשובה לצרכים ונענית להערות של ועדת הנגישות. רוב המדרכות מונמכות, וכן מעברי החצייה והחניות מותאמים לעיוורים ולנכים. באשר לספורט, הייתי שמח עם יהיו בעיר יותר מתקני שעשועים פעילים, בעיקר מגרשי כדורסל בגבהים שונים שיאפשרו גם לילדים קטנים יותר להתאמן".
"עיתון זה ספר?!"
שיאו הגדול ביותר, כאמור, נוגע לעשרות, אם לא מאות אלפי הידיעות לעיתונים שהעביר במשך כחמישה עשורים. "תמיד היה לי כושר כתיבה ואהבתי את זה. למרות שלא למדתי עברית בצורה אידיאלית, הצלחתי לכתוב במינימום שגיאות", הוא אומר. "שמתי לב שיש תחרויות ליגה לנכים בכל מיני ענפים, אבל הדברים לא זכו לסיקור תקשורתי. ניסיתי לפנות לעיתונים, אבל לא הלך. לא מעניין, לא ספורט ופעילות שיקומית היו רק חלק מהתגובות, כולם דחו אותי באדיבות".
המפנה הגיע כאשר פגש במקרה במועדון הספורט בו התאמן בשעיה פורת, אחיה של אחת הספורטאיות ובאותם ימים גם עורך הספורט ב"מעריב". "שאלתי למה לא כותבים, והוא ענה 'תמצאו מישהו שיעביר ידיעות וננסה לפרסם'. אז החלטתי לקחת את זה על עצמי". כמו כל דבר שעשה, גם כאן התייחס תשובה לנושא בשיא הרצינות. הוא הכין את הידיעות ואף נסע מביתו דאז ברמת גן לבית מעריב עליו השלום כדי להניח אותן בתיבות הדואר, בצירוף תמונות. כשראה שאותן ידיעות לא נכנסו לעיתון טלפן לפורת. "לא אשכח שהוא "צעק" עלי במירכאות – אתה חושב שעיתון זה ספר?! לעיתון מעבירים ידיעות קצרות. הייתי ילד, מה אני מבין בדברים האלה? התחלתי להעביר ידיעות קצרות
בזמנו מכין נוסע לרמת גן בה גרתי למעריב בתל אביב ושם בתיבת דואר. לא נכנס. יום אחד טלפנתי אמרתי לו מה קורה. ידיעות תמונות. אומר צעק 'אתה חושב שעיתון זה ספר?! לעיתון מעבירים ידיעות קצרות!'. מה אני מבין בדברים האלה? התחלתי לקצר ואז הידיעות החלו להתפרסם עם קרדיט מאת אברהם תשובה".
האיש ששם לו למטרה לעודד את חבריו הנכים לעסוק בספורט ובמקביל להגביר את התודעה הציבורית, לא ידע נפשו מאושר. בהמשך פנה גם לנוני מוזס, אז עורך הספורט של "ידיעות אחרונות" וכיום בעלי העיתון. "למרות היריבות הקשה בין העיתונים, הוא הסכים שאכתוב גם לידיעות וגם למעריב", אומר תשובה, שלא עצר שם וידיעותיו התפרסמו גם ב"חדשות הספורט", "דבר", "על המשמר", "ג'רוזלם פוסט", בתחנות הרדיו ואף במספר כתבי עת בתפוצות.
בין הסיקורים המשמעותיים ביותר שלו, זוכר תשובה כיצד ליווה ילד שלא יכול היה ללכת והתחיל להתאמן בשחייה. "תוך כדי אימונים הוא פתאום התחיל ללכת במים. זה היה מרגש מאוד", הוא מציין. כמאמן נבחרת הנשים ב-1972 אימן וסיקר במקביל, ובאולימפיאדת אתונה 2004 לא ישכח את הגאווה כשהדיווחים כללו זכיות במדליות כחול-לבן. נקודת ציון נוספת הייתה מדליית הזהב של הטניסאי נועם גרשוני בלונדון 2012. "מכתב ספורט פשוט, פתאום ידיעות שלי על הזכייה מתפרסמות בעמודים הראשונים. גאווה גדולה", הוא מוסיף. "במהלך השנים החלו ספורטאים פראלימפיים לזכות בפרסי ישראל ולהדליק משואות ביום העצמאות. בזכות סיקור ספורט הנכים, כל בית בישראל מכיר שמות כמו גרשוני, קרן לייבוביץ' וענבל פיזארו. אני בניתי את היסודות ולמעשה הייתי הכתב היחיד בארץ שכותב על כל ענפי הספורט לנכים, כמעט בכל אמצעי התקשורת".
בשנת 2012 סיים אבי תשובה בעזרת צוות שהוא עמד בראשו, תיקון חוק פיצוי לנפגעי פוליו, שהפלה בין נכים שחלו בארץ לבין נכים שעלו בילדותם מחו"ל ושגם הם סבלו מהטיפול הרפואי שקיבלו בבתי החולים במהלך שנות החמישים והשישים. בזכות פועלו שנמשך שנתיים האפליה תוקנה.
בתחילת 2013 רשם אבן דרך נוספת בקריירה, כשזכה בפרס שרת התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום סיקור ספורט הנכים בתקשורת. "זה היה ניצחון אישי שלי וכמובן שהתרגשתי מאוד", הוא אומר. "היום העבודה קלה ואתה שולח הכל צ'יק צ'ק במייל, אבל אז הייתי צריך להגיע עם תמונות לבית סוקולוב. לפעמים הייתי נוסע עם הבן שלי לכל מערכות העיתונים בתל אביב והוא היה מביא פיזית למערכת את הכתבות והתמונות במעטפה. השקעתי וזה זכה לתהודה. אנשים שמחו שכתבו עליהם וזה עודד אותם להמשיך להגיע להישגים. לא הייתי ספורטאי גדול, אבל נתתי במה לספורטאים גדולים".
כמאמר הספר, מה המטרה הבאה שלך?
"למרות גילי אני תמיד מחפש אתגרים חדשים. אני רוצה להוסיף אירועים שחוויתי ולהוציא גרסה מעודכנת של הספר, להרצות על קורות חיי בארגונים ובבתי ספר כשתיגמר הקורונה ולהמשיך להתנדב. אולי ליצור קשר עם חולי קורונה ולעודד את רוחם, כמי שהיה שנים בבתי חולים כמעט בלי יכולת לזוז. בסופו של דבר, אם הצלחתי להגיע אפילו לקורא אחד, ועודדתי אותו לפעול בדרכי ולהתגבר על קשיים ומכשולים בכוח רצון, נחישות והתמדה – עשיתי את שלי".
