מה היו הקשיים בגיל ההתבגרות, ממה הם נבעו ולאן הם הביאו אותך?
כשהייתי בגיל 7 חזרנו לארץ מקנדה אחרי שליחות של 6 שנים, הגעתי לבית ספר יסודי לכיתה ב' והיו לי קשיים חברתיים, לא תמיד הרגשתי שייכת. בכיתה ד' עברתי חרם, הייתי קצת טום בוי ובגיל מסוים לשחק עם הבנים כבר היה נראה אז "מוזר" ועם הבנות פחות הסתדרתי, אז הרבה מהקושי נבע משם. כמו כן המצב בבית שלי היה קשה, ההורים לא ממש הסתדרו, אבא היה נוסע לחודש חודשיים לחו"ל לעבוד וכל זה המשיך גם לתוך גיל ההתבגרות, שם נפלתי חזק.
תמיד הייתי ילדה טובה וחרוצה, אבל בכיתה ח' ירדתי מאד בלימודים ופתאום השמיים נפלו ושום דבר לא הלך טוב. הייתי בסוג של דכאון ולא ממש רציתי לחיות. סחבתי את זה שנים, הייתי יושבת כל יום לבד בחדר שומעת מוסיקה ולא יוצאת מהחדר. לפעמים הייתי פוגעת בעצמי בקטנה בחתכים וכוויות. לא הייתי מרוצה מהמראה שלי אז התחילו אצלי גם הפרעות אכילה. אפילו התחלתי לעשן בגיל 14 וכל זה כי רציתי שיקבלו אותי ולא עניין אותי כלום חוץ מלהרגיש שייכת. כל זה נמשך עד התיכון, שם מצאתי שני דברים טובים, חברה אחת שקיבלה אותי כמו שאני, ואת הקפוארה, הדבר הכי מופלא בעולם שהציל את חיי. הקפוארה הייתה הישועה שלי.
באיזה דרך מצאת בקפוארה את המפלט והשקט בחייך?
הלכתי לראות שיעור בבית ספיר ישבתי שם מופעמת מכל מה שראיתי וידעתי שאעשה את זה כל חיי. באותו שלב לא חלמתי שאדריך, אבל פשוט ידעתי שמצאתי משהו שהולך לעשות לי טוב. בקפוארה אתה ישר מרגיש שייך, למה? כי אתה בקפוארה וזהו! אין צורך בדבר מעבר לזה.
התחלתי להתאמן כל יום ואיפה שהמורה שלי אימן שם הייתי. הפסקתי ללמוד, מחקתי את חיי הקודמים וכל היום התאמנתי.
לאט לאט התחלתי להרגיש פחות עצובה, למרות שזה היה תהליך וזה לא קרה במיידי, היה שם דיכאון עמוק ואם לרגע קרה משהו בקפוארה שגרם לי להרגיש טוב, שוב התכנסתי בתוכי. למזלי ולשמחתי לא הרגשתי לבד כי היו כל כך הרבה אנשים סביבי שתמיד מישהו שם לב, דיבר וניסה לעודד אותי. התגייסתי לצבא בגיל 18 והמשכתי להתאמן במקביל.
מתי לקחת החלטה שאת נוסעת לברזיל? שתפי אותנו בחוויה שלך שם.
השתחררתי במרץ 2000 וביולי כבר טסתי לברזיל. לא טיילתי, לא ראיתי נופים, אבל התאמנתי והכרתי תרבות שמחה ואנרגטית. למדתי שפה מדהימה וחזרתי לברזיל עוד 9 פעמים אחרי זה. עוד לפני שטסתי לברזיל למדתי פורטוגזית לבד עם מילון, פשוט כי רציתי והרגשתי שאני יכולה, וכשחזרתי מברזיל כבר ממש דיברתי את השפה.
אם בארץ הרגשתי מלאה ולא יפה בברזיל נחשבתי למלכת היופי וזה תרם לביטחון שלי, יחד עם העובדה שיחסית לזמן הקצר שהתאמנתי הייתי דיי טובה. הצלחתי במדינה מאד שוביניסטית לרכוש לי מעמד בקפוארה ודרכה גם המון חברים. ישנתי שם בפאבלות, שאבתי מים מבאר וחייתי בעוני ובכיף. הכל זרם עד שנכנסתי לזוגיות מתעללת עם ברזילאי איתו חזרתי לארץ כי החלטתי שאציל אותו מהעוני והחיים הקשים. הוא היה קפואריסט מופלא וחשבתי כמה לא הוגן שאלה החיים שלו.
איך עברת את התקופה הקשה איתו?
לא שיתפתי אנשים במה שעובר עליי איתו, אבל אחרי שלוש שנים קשות שעברתי איתו לבד, התגברתי ופשוט חתכתי ממנו. זה לקח 3 שנים אבל אני לא מצטערת על זה. זה חיזק אותי זה וחישל אותי, והכי חשוב, זה גרם לי להעריך את עצמי ולהבין שלא מגיע לי להיות במקום הקשה הזה.
בגיל 24 הכרתי ברזילאי אחר שלימים הפך להיות בעלי ואחר כך הגרוש שלי. הוא אדם טוב לב ומקסים, אבל פערים מסוימים פירקו את החבילה בשלב מסוים. יש לנו יחד 2 בנות מקסימות, עדן בת 8 ודניאלה בת 5 ולהפוך לאמא היה קשה עבורי. מצד אחד תפקדתי ועשיתי כל מה שצריך, מצד שני היה לי קשה, התלות וחוסר העצמאות הביאו איתם סוג של דכאון שלשמחתי הצלחתי לעבור הרבה בזכות אמא שלי שהגיעה כל יום לעזור לי ואבא שתמיד תמך ועזר במה שצריך.
מתי הפכת למורה כל כך מוצלחת לקפוארה?
כשחזרתי מברזיל התחלתי לאמן קפוארה, לא ממש מבחירה, המורה שלי פשוט החליט שאני מתחילה לאמן ואני כל כך פחדתי אבל חונכתי שלא אומרים "לא" למורה שלך. וככה פתחתי קבוצה בנתניה ושנה לאחר מכן בראשון לציון, ופתאום גיליתי את היעוד שלי בחיים! בהתחלה חששתי מאוד מבפנים, אבל כלפי חוץ שידרתי ביטחון ואסרטיביות.
בגיל 21 כבר החזקתי קבוצות של 200 תלמידים שהעריכו והעריצו אותי והרבה מהם עד היום איתי! ראיתי שאני אוהבת לחנך, לטפל ולעזור, וכל זה דרך הקפוארה שאני כל כך אוהבת. זו הרגשה נדירה לעסוק במה שאתה אוהב ולהרגיש שאתה גם טוב בזה.
מה הקפוארה תורמת לילדים שמגיעים אלייך?
ילד שמגיע לקפוארה מרגיש קודם כל תחושת שייכות, רואים אותו. הןא לומד להתמודד עם תסכולים, כי לא כל תרגיל מצליח באותו רגע ואם המדריך טוב ומצליח להחזיק אותו מספיק זמן בקפוארה הוא לומד כמה ההתמדה משתלמת ושאין תרגיל שהוא לא יכול להצליח. הוא לומד שלכל ילד יש קצב משלו, יש כאלה שיצליחו תוך חודש ויש כאלה שייקח להם שנה.
הילדים לומדים לכבד אחד את השני. במעגל הקפוארה, כמו במעגל החיים, אתה מתמודד מול מישהו. אתה לא נלחם, אתה משחק, אבל יש חוקים ויש כבוד במשחק. אין מנצחים או מפסידים.
אתה בתחרות אך ורק עם עצמך, עם ההתקדמות שלך והיכולות שלך. בקפוארה לא מקבלים חגורה לפי הרמה הפיזית אלה לפי התמדה ואין ספק שאני דוגמה טובה לכך שההתמדה מביאה למקומות טובים.
3 תגובות
אני אמא גאה לבת המדהימה שלי.נכון לא היה לה קל , לי היה קשה לקבל את הבחירה שלה.
צד אחד היה לעזור וצד שני לבלוע .
למרות הכול יעל סיימה לימודים בווינגייט וקיבלה תואר בחינוך גופני (לפי דרישת ההורים, מקצוע+תואר) .לא ויתרה על החלום של הקפואירה, שהפך לדרך חיים של נתינה והמון אהבה.אלופה על אף הכול!!!
יעל את מדהימה . הכנסת ככ הרבה אור שמיה ואהבה לתוך הסטודיו שלנו.
את השראה ומודל לחיקויי. את אשה גדולה מהחיים…. בדרכך המיוחדת בשקט בשקט את נוגעת באנשים
איזה כייף וכבוד גדול לי להיות חלק ממך
איזה קפואריסטית ואיזה אדם מדהים!