לרגל יום השואה פגשנו את מרגלית שרון דיירת בבית גיל פז בכפר סבא לשיחה על החיים בין אושוויץ למדינת ישראל, בין געגוע לתקווה ועם מסר חשוב מאוד לדורות הבאים. מרגלית שרון (96), נולדה בלייטה-יולן ואדה בלום בכפר שניו שבהונגריה. אביה היה בעל חווה ענקית לתבואה, שהשתרעה על 5,000 דונם והם נחשבו למשפחה אמידה. "היינו שישה אחים: שמואל, רבקה, אמיל, אליזבת, משה ואני", היא מתארת את הבית שהיה בעל צביון מסורתי-ליברלי. "בכפר התגוררו שש משפחות יהודיות, ביניהן ארבע משפחות הנמנות עם משפחתנו. עד פרוץ המלחמה למדתי בתשע כיתות בבית הספר הממלכתי".
מה את זוכרת מהמלחמה?
"ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. בחודש אפריל רוכזו היהודים בגטו נירש פוסטה. עד 1 במאי חיינו בגטו. נשלחנו בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו והגענו ביום הראשון של חג שבועות. אמי, אחותי רבקה, אחי אמיל, דודים ובני דודים נספו עוד באותו יום. הספקתי לשמוע את זעקתה של אמי שהופנתה לכיוון השני שצעקה לעברי שאשמור על אחותי הבכירה אליזבת. אבי ואחי שמואל הופנו למחנה עבודה בגרמניה ליד ברלין, שם, כנראה, מצאו את מותם".
מרגלית שיקרה לגבי גילה וכך ניצלה. "בתום שלושה חודשים באושוויץ נשלחתי למחנה הריכוז פרנקפורט על נהר מיין שם עסקנו בבניית שדה תעופה. נשלחתי לשלושה חודשים נוספים למחנה הריכוז רוונסברוק ועבדתי בהעמסת קרוניות פחם, בהמשך שלחו אותי עם 500 נערות ונשים לבית חרושת לחלקי מטוסים. רוב הנשים חוו מעשי אונס וזוועות. הוליכו אותנו בשלגים ועברנו המון תלאות, רעב ומחלות".
כשהצבא האדום התקרב הבחינו חבורת הבנות שנשארה בחיים שהן לבד. החיילים הגרמנים נעלמו והן יכלו להתפזר לביתן. "הגענו לסלובקיה, שוחררנו ב-8 במאי 1945 בידי הצבא האדום. הייתי פצועה וחולה אבל לא ויתרתי. לקח לי זמן להגיע לעיר מגוריי אבל הצלחתי לעשות זאת. הייתי בטוחה שם אתאחד עם בני ביתי. לצערי לא מצאתי שם אף אחד. המתנתי להם במשך שנה וחצי".
מי הצליח לשרוד מלבדך?
"רק אחותי אליזבת ואחי משה שרדו את השואה. הבית המפואר שלנו נשדד לחלוטין. בתחילה גרו בו אזרחים הונגרים, לאחר מכן הגרמנים ולבסוף הצוענים. כל הרכוש של המשפחה שלנו ירד לטמיון". בתום הזוועות שרון מצאה את עצמה יתומה. היא פגשה את אחיה ואת אחותה אליזבת שהשתגעה כתוצאה ממה שעבר עליה. "הייתי רק נערה חסרת ניסיון ועבדתי בכל דבר. שיקרתי לגבי ניסיון תעסוקתי רק כדי לשרוד. חזרתי מהמחנות פצועה ומלאת פצעים אבל עם רצון לשרוד ולחיות".
בשנת 1948 נישאה מרגלית למיקלוש. השניים ברחו עם התינוקת שנולדה להם מן המשטר הקומוניסטי בהונגריה. "ברחנו לצ'כוסלובקיה ומשם באמצעות הג'וינט עברנו לאיטליה. עלינו ארצה באניית "קוממיות", אומרת שרון ומספרת על האנייה שכמעט טבעה עקב חור שנפער בה והציף אותה במים. נוסעיה ניצלו והם הופנו ליבניאל, משם עברו למושב מזור ולאופקים, ולבסוף התמקמו בעיר הוד השרון".
שרון: "רבים מוותיקי העיר יזכרו אותי מהפרפומריה שלי ברמתיים. הייתה לי פרפומריה מיתולוגית על שמי 'מרגלית'. למדתי את המקצוע במשך שנתיים, הרצון שלי היה להצליח בחיים, לפרנס את ילדי ולגדל אותם בכבוד. הצלחתי לעשות זאת בעשר אצבעות וכוח רצון. עבדתי בארץ בחקלאות, בבישול עד שפתחתי את הפרפומריה אותה ניהלתי במשך 36 שנים".
מה הזיכרון הכי כואב שלך מהשואה?
"כל הזיכרונות קשים. הוריי נספו בגיל 44 – צעירים ויפים. לילדים שלי לא היו אף פעם סבא וסבתא. אין לי מהילדות שלי אף תמונה מלבד תמונה אחת – של אחי הקטן. התמונה צולמה כשיצאנו מהגטו לנסיעה לאושוויץ, מבלי לדעת מה יהיה איתנו. זה היה בחג שבועות, כולנו קיבלנו בגדים חדשים. אחי קיבל נעליים חדשות ויפות. לאחרונה מספר ארגונים אספו כסף כדי לחדש את נעליי הילדים שנספו בשואה. זה שודר בחדשות ואני ראיתי במקרה מבין כל הנעליים את הנעליים של אחי. מאז אני לא יכולה להירגע. למזלי אלוהים כנראה אוהב אותי שנתן לי להזדקן כאן בבית גיל פז".
בשנת 1952 נישאה בשנית ליגאל, וזכתה לנכדים ונינים שממלאים את חייה בשמחה. "אני אוהבת את המשפחה שלי. הם כל עולמי. יש לי משפחה יפה שאני יכולה להתגאות בה. כל ילדיי מלומדים ומצליחים".
איזה מסר חשוב לך להעביר?
"אני מאחלת לכל עם ישראל שיהיו לכולם ילדים כמו הילדים שלי ומבקשת: תשמרו על המדינה שלנו. אני אוהבת את המדינה הזו וכאן אני מרגישה בבית. אין עוד מדינה כמו שלנו בכל העולם – מדינה שקמה והגיעה תוך זמן קצר לכאלו הישגים. תשקיעו בילדים ותשמרו על הארץ היפה שלנו".
