מחלקת הרווחה ב'בית גיל פז' בכפר סבא כוללת את רוני, פילי, שני, כרמלה ונגה שדואגות שאף אחד לא יישאר לבד. מעבר ליחס האישי והסיוע המקצועי, הן מעודדות קשרים וחברויות, מפנות לפעילויות מותאמות ויוזמות קבוצות תמיכה ייעודיות, כגון קבוצות לדיירים החדשים, תרפיה במוזיקה לשורדי שואה, תמיכה לבני/בנות זוג מטפלים ועוד.
"מהרגע שדייר או דיירת חדשים נכנסים, מצוותת אליהם עובדת סוציאלית שמקבלת את פניהם ומלווה אותם", מסבירה רוני מן, מנהלת מחלקת הרווחה. "אנו מסתובבות איתם ברחבי הבית להעמקת ההיכרות והאוריינטציה בבית ותוך כדי מבינות ומבררות מה הם אוהבים, אילו חוגים יכולים להתאים להם ואף מחברות אותם לדיירים אחרים לצורך שילובם החברתי. ככל שחולף הזמן קשרי האמון מתחזקים כך שבמידה ומתעוררים קשיים אנחנו שם בשביל כל דבר החל מעזרה טכנולוגית, סיוע מול הרשויות, הזמנת מלווים לבדיקות ורופאים, סיוע בהגשת טפסים לביטוח לאומי ובגיוס עובד זר ועוד".
מעבר לשפע הפעילויות המוצעות לדיירים בבית בתחומי הספורט והתרבות, עוסקת מחלקת הרווחה בייזום מפגשי קבוצות דיירים קטנות שבהם עוסקים בנושאים ספציפיים.
רוני: "יש קבוצה של דיירים חדשים שנפתחת אחת לחצי שנה וכוללת 6 מפגשים, בהם אנו משוחחות עם הדיירים, שמצידם משתפים אותנו ואת הדיירים האחרים בקבוצה – דבר שמקל על תהליך הקליטה. יש קבוצת תרפיה במוזיקה לניצולי שואה, מועדון 'מפגשים', אותו מעבירה ומדריכה נגה, שנפתח בזמנו למען מי שיכולותיו מוגבלות יותר ועם השנים התרחב וכיום כולל דיירים ודיירות בכל הרמות, וקבוצה מיוחדת לבנות זוג מטפלות שהבעלים שלהם סובלים מדמנציה. אנחנו מארגנות גם מפגש חודשי לילידי אותו חודש אשר חוגגים, בנוסף להרצאה או לפעילות הקשורה במזל של אותו החודש".
"יש חשיבות לפעילות בקבוצות כי היא יוצרת חיבורים משמעותיים, משקפת כי דברים שאתה חווה-חווים כנראה גם האחרים, והתחושה של להיות חלק מקבוצה מאוד מעצימה", מוסיפה שני יבלון, עובדת סוציאלית. "יחד עם זה, כל דייר הוא במרכז, ויש הרבה עבודה אחד על אחד וקשר אישי: שיחות בכל בוקר לפעמים אפילו בנושאים חברתיים יומיומיים, תמיכה בירוקרטית, פתירת משברים וקשר עם מוסדות רפואיים וארגונים כמו ביטוח לאומי, הקרן לניצולי שואה ועוד".
נשות מחלקת הרווחה בעלות ידע והסמכות מקצועיות, הן מתמודדות עם נושאים ובעיות שלפתרונן הן נדרשות למציאת פתרונות יצירתיים.
"דיירי בית גיל פז חיים בשכנות עם בנות פנימיית 'אמנה' ", מספרת פילי לייבוביץ', עובדת רווחה. "לפעמים שעות הפעילות של הבנות חופפת עם שעות המנוחה של חלק מהדיירים בצד הצפוני. בכדי לא ליצור ועל מנת לקרב בין הקהלים השונים החלטנו להכיר בין שתי האוכלוסיות ולייצר אהדה וסובלנות בשני הצדדים. הפגשנו בין 10 דיירים לבין כיתה של בנות מהפנימייה לשיחת היכרות. כמו כן, חלק מהן מלוות דיירות שלנו במסגרת 'מחויבות אישית' והחיבורים ביניהן מאוד מוצלחים, ממש כמו סבתא ונכדה".
מתפקדות גם כיועצות, מטפלות רגשיות וחברות
רוני ופילי נמצאות ב'בית גיל פז' למעלה מעשור ואילו שני וכרמלה, נמצאות במחלקה כבר שלוש שנים. כולן מקצועיות, מנוסות ונעימות – אז איך מחליטים מי מלווה את מי?
רוני: "אני נמצאת בוועדות צוות רב מקצועי אשר מתקיימות טרום הכניסה לבית ולכן מכירה את הדיירים החדשים עוד לפני כניסתם למגורים, ומחברת אותם עם אותה עובדת סוציאלית שאני צופה כי תתאים לאופי, לצרכים ולסגנון, כי כל אחת מהן מביאה דברים שונים. כמובן שאם מישהי לא נמצאת, תמיד יהיה גיבוי ואנו דואגות לעדכן בנוגע לכל הדיירים והדיירות שלנו בפגישות השבועיות שאנו עורכות".
שני: "כל הדיירים שונים וגם אנחנו שונות זו מזו, ועדיין מדובר במחלקה מאוד מגובשת ברמה האישית. יש בינינו המון שיתוף פעולה, וכשמישהי מעלה בעיה בישיבת הצוות אנחנו עושות סיעור מוחות כדי להעלות רעיונות או פתרונות אפשריים".
מה קורה כשאחד מהדיירים חווה הדרדרות קוגניטיבית?
כרמלה רינברג, עובדת סוציאלית: "לפעמים אנחנו מזהות ירידה קוגנטיבית אצל דייר/ת אך המשפחה לא שמה לב ויש להעיר את תשומת ליבם, להדריך ולכוון אותם. איך לוקחים דייר שחושב שהכל בסדר איתו ופתאום צריך ללכת לאבחון מקצועי? יש משפחות שתחילה מתנגדות או מתכחשות למצב. אנו עושות זאת בכבוד ובזהירות האפשרית, מתוך הבנה שגם המשפחה חווה קושי".
"יש לנו שיתוף פעולה מלא עם המרפאה", מוסיפה פילי. "כשאנחנו מזהות שינוי בהתנהגות או ירידה ביכולות אנחנו מסיבות את תשומת לב המרפאה שיבדקו אם יש מקום להתערבות רפואית. באותה מידה המרפאה תשים לב אם טיפול תרופתי לא מספיק ותמליץ להזמין רופא פסיכוגריאטר".
רוני: "בהכשרתי אני פסיכותרפיסטית בשיטה CBT, ואני משתמשת ביכולות האלה עם דיירים שחווים חרדה ובעיות נפשיות. אני עושה להם טיפול קוגניטיבי והם מראים שיפור. בקשר עם הדיירים, אנו צריכות לזהות את השלב הרגשי בו הם נמצאים, גם במקרים בהם יש זוגות וכל אחד מהם חווה את המעבר אחרת.
כרמלה: "יש מקרים שבהם אחד מבני הזוג מתאקלם יותר מהר. למשל, זוג שהאישה נהנית מהמקום יותר מהגבר. היא רצתה לצאת לטיולים ולקחת חלק בכל הפעילויות והוא לא, וזה יוצר אצלה רגשות אשמה. אלה מצבים בהם נדרשים התערבות וסיוע מצידנו".
שני: "יש גם לא מעט מקרים עצובים של התאלמנות, אשר מעבר לפן הרגשי, בן או בת הזוג שנפטרו טיפלו בתחומי חיים מסוימים ואנו עוזרות ומסייעות להם להסתגל לאורח החיים החדש שנכפה עליהם".
העבודה לא נגמרת כשהולכים הביתה
במהלך העבודה נתקלות נשות הצוות בסיטואציות לא קלות – מחלה של דייר או דיירת, התדרדרות קוגניטיבית ומוות – ומה קורה בסוף יום עבודה?
"אין כל כך הפרדה בין החיים שלנו לפני ואחרי שעות העבודה", אומרת רוני. "כאשר עובדים בדיור מוגן אנו מבינות שזהו תפקיד הדורש מסירות רבה והבנה שהחיים בדיור המוגן מתקיימים 24/7, גם כאשר הצוות בבית. אנחנו זמינות כל הזמן. יש הודעות וטלפונים ושיחות עם המשפחות ולא פעם ולא פעמיים אנחנו מתכתבות בינינו גם בשעות מאוחרות מאוד. אם אני עסוקה בסידורי בסוף השבוע ומקבלת פתאום הודעה שדייר נפטר, זה לא משהו שאפשר פשוט לעבור ממנו והלאה".
שני: "ההתמודדות לא עוברת כשיוצאים הביתה כי את פוגשת את הזיקנה, המחלות והקשיים גם בבית עם ההורים שלך או של חברות. אז כן, סוחבים את זה הביתה אבל מפתחים מקצועיות ויש את התמיכה הרגשית שאנחנו מקבלות אחת מהשנייה".
"קשה לי לשתף בבית במקרים קשים", מודה כרמלה. "כי קשה לאנשים שלא מהתחום להתחבר לעולם הקשישים. רובם לא מבינים את הסיטואציה, את הסבלנות שנדרשת ואין למי להעביר את זה הלאה. לכן אני מודה על כך שיש לנו את הצוות כדי לשתף אותן בהתמודדויות היומיומיות".
דיירות הבית מספרות
אין הנחתום מעיד על עיסתו, וגם לא מחלקת הרווחה של 'בית גיל פז'. נפגשנו עם 3 דיירות נעימות ומרשימות ושמענו מהן על הקשר המיוחד שיש לדיירים עם הצוות.
סילביה מלמוד – רוזנשטיין (84) נמצאת ב'בית גיל פז' מזה 6 שנים. יש לה פה חוג חברתי, היא שרה במקהלה, מתעמלת ומשתתפת בחוג דרמה וסדנאות כתיבה. בנוסף, היא מוצאת תמיכה משמעותית בקבוצת המיועדת לנשים שבעליהן סובלים מדמנציה.
"בנות הרווחה ראו שאני במצב של חרדה ודיכאון בגלל בעלי ושיש נשים אחרות שעוברות את אותו סיפור והן ארגנו את הקבוצה", אומרת סילביה. "עד למפגשים האלה חשבתי שרק אני עוברת דברים מסוימים, אבל מהשיחות בקבוצה הבנתי שכולן עוברות רגעים של אי סבלנות או כעס, דברים שהיה לי קשה לקבל שיש לי אותם. כשעוברים משברים עם אנשים אחרים שעוברים את אותם קשיים קל יותר. בנוסף קיבלתי טיפים איך לצאת מהמצבים האלה. בהמלצת שני הלכתי גם לטיפול קבוצתי מחוץ לבית. הוא היה טיפול מאוד טוב אבל ראיתי מה עובר על אנשים שגרים בדירה לבד. יותר קשה להם למצוא פעילויות ולהתמודד עם המחלה, ואני שמחה שהגענו לכאן בזמן, לפני שהמצב התדרדר".
שני: "לאנשים עם דמנציה חשוב מאוד לשמור על שיגרה שכוללת פעילויות שנכונות להם. בו זמנית יש לשמור גם על הפעילות השוטפת של בן הזוג הבריא, ולמי שחי מחוץ למסגרת מאוד קשה לארגן ולסנכרן הכל ביחד. ואז קורה מצב שהאדם הבריא מטפל ללא הרף בבן הזוג הנזקק. פה בדיור המוגן מאוד זמין ונגיש".
"לפני שהגעתי גרתי בבית פרטי גדול עם מדרגות, וכשהחלה ירידה בתפקוד של בעלי דב, שום דבר לא היה נגיש", מספרת רינה מילוא (83) דיירת הבית מזה שלוש שנים. "כאן הכל קומפקטי וקרוב ואני מקבלת הרבה עזרה מהצוות בהכל. לכל בעיה יש כתובת ולמי לפנות ומה הייתי עושה אם הייתי נשארת בחוץ? עוזרים לי עם הבעיות הרפואיות, עם הטפסים, וגם עם הבעיות שלי. הקבוצה נותנת תמיכה, טיפים והזדהות, כרמלה עזרה לי למצוא חברה טובה וכן, היא גם ראתה אותי בוכה לא פעם. זה מקום מצוין לי ולדב ואני מאושרת מזה שאני פה. אני מרגישה שיש על מי לסמוך".
הלינה רוזנבלום -זיגרט (77) הגיעה לבית לפני כשנה, לאחר שבעלה נפטר. כל החיים הייתה אשת קריירה עסוקה שנסעה וטסה רבות, אבל הפעילות נפסקה לאחר שהוא חלה.
"הייתי עסוקה עם בעלי לאחר שחלה, ואחרי שנפטר נשארתי עם 4 קירות, אחרי ניתוח להחלפת ברך ועם בעיות עמוד שידרה. הבן שלי עובד עם ראשי חיל האוויר והם המליצו לו על המקום. אמנם הייתי גם במקומות אחרים אבל כאן חשתי מייד שאני באה למלון. הציעו לי להיות באירוחית לשם הסתגלות ואמרתי שאין צורך. המקום נתן לי הרגשה טובה, ומהר מאוד כבר היו לי פה חבר'ה".
קשה להאמין, אבל הלינה החייכנית והמטופחת סובלת מכאבים כרוניים, והצוות סייע בידה רבות בכל הניירת והעבודה מול הביטוח הלאומי. מה שבטוח, היא לא נותנת לכאבים לעצור בעדה.
"מה אני עושה כשכואב? אני לוקחת אופטלגין וממשיכה הלאה. אני אפילו משמשת כ'דיירת מאמצת' לדיירות חדשות. כמובן שיש ימים ויש ימים ולפעמים גם אני באה לבכות לכרמלה, אבל לרוב אין לי זמן. אני משתתפת בגילוף בעץ, פיסול, ציור, אנגלית, פיזיותרפיה, מקהלה והתעמלות".
ב'בית גיל פז' מחלקת הרווחה המסורה עומדת תמידית לרשות הדיירים עם חיוך, ניסיון מקצועי ורצון טוב. מבחינת רוני, פילי שני וכרמלה הוא הרבה מעבר למקום עבודה. מבחינתן 'בית גיל פז' הוא הבית השני, הדיירים הם חברים ונשות המחלקה הן משפחה.