תספרי לי על הילדות שלך באורוגוואי, איך הייתה הדינמיקה המשפחתית שלכם?
באורוגוואי גדלנו כמשפחה שמאוד קרובה ליהדות ולקהילה היהודית. יש לי שני אחים גדולים ממני ומאז שנולדנו שלושתנו היינו הולכים לישון אצל סבתא בכל יום שישי בקביעות. אין מצב שהיינו קובעים משהו אחר, יום שישי היה מגיע ואנחנו רק חיכינו שיגיע הערב כדי ללכת לסבתא.
בערב, בקבלת שבת, אני וסבתא היינו מדליקות נרות והאחים שלי היו עושים את הקידוש. ברגע שסיימנו לעשות את הברכה של החלות, סבתא הייתה מביאה לנו חתיכת חלה לכל אחד ואומרת את המשפט הקבוע שלה, שאיתו היא מאחלת לנו הצלחה לשבוע שיבוא. בשבת בצהריים אמא שלי הייתה אוספת ומסיעה אותנו לתנועת נוער, שנקראת חזית הנוער. בקרב הצעירים בקהילה היהודית מאוד נפוץ ללכת לתנועת נוער בימי שבת.
באורוגואי לקהילה היהודית יש גן חובה, בית ספר יסודי, חטיבה ביניים ותיכון, אז ככה שאתה לומד באותו בית הספר מהגן עד התיכון, וזה אומר לרוב, אותם אנשים וחברים. ככה שמכירים טוב אחד את השני. כשהגעתי לכיתה ז׳ עברתי לבית ספר היהודי השני שיש בעיר מונטווידאו ולא הבנתי למה ההורים שלי החליטו להעביר אותי אליו. הקהילה היהודית במונטווידאו לא כזו גדולה, אז מכירים אחד את השני ומבחינה חברתית לא הייתה לי בעיה בבית ספר החדש, אבל רציתי להמשיך עם החברים שלי מבית הספר הקודם. בדיעבד הבנתי בהמשך למה הוריי העבירו אותי לשם.
כשהייתי בת עשר טסנו יחד עם סבתא לחודש לישראל, לטייל ולבקר. את הטיול הזה היא הבטיחה לכל הנכדים כשהם יגיעו לגיל עשר. לא ראיתי את ישראל כבית הבא שלי עדיין אבל אז באפריל 2015, אחרי התאקלמות בבית ספר החדש, ההורים שלי קראו לי ולאחים שלי לשיחה בסלון ואחרי כמה דקות של שתיקה אבא אמר בעדינות שאנחנו עושים עלייה לישראל. אמא לא ממש הצליחה לדבר. לא אשכח בחיים את היום שזה קרה, נשברתי והתחלתי לבכות כמו משוגעת! לא האמנתי שההורים שלי עושים לנו את זה. ואז אמא שלי הסבירה לנו שהם העבירו אותנו בית ספר כדי ״להרחיק״ אותנו קצת מהחבורות שלנו. ואז הכל היה ברור, הם פשוט הכינו אותנו לקראת העלייה לארץ.
מה היה ההסבר של ההורים להחלטה לעלות לישראל ואיך עבר תהליך עזיבת מולדתך?
ההורים שלי טענו שאורוגוואי היא כבר לא מדינה שאפשר להתפתח בה, איכות המדינה יורדת, יותר מסוכן לחיות שם, יותר עוני ופשע והם רוצים שיהיה לנו עתיד יותר טוב, עם יותר הזדמנויות ומקום יותר טוב לחיות בו.
אצלי החלו חרדות ושאלות, מה אעשה בארץ חדשה? מה אעשה בלי חברות שלי? בלי המשפחה שלי?
לקראת יולי החלו כל מסיבות הפרידה וביום של הטיסה שלנו שדה התעופה היה מפוצץ בחברים שלי משני בתי הספר, מהכדורעף, חברים של שני האחים שלי, משפחה וחברים של ההורים. לילה לפני הטיסה אני לא הרגשתי טוב, כאבי בטן מטורפים, הלחץ ניצח אותי. הרגשתי כמו חור בבטן, ריקנות.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב שאקח איתי מאורוגוואי ויהיה כמו גלגל ההצלה שלי הוא הכדורעף. אמרתי לאבא שלי שכל עוד הולכים למקום שאני אוכל לשחק כדורעף, אני בסדר, רק שיבטיח לי שיהיה מקום כזה.
איך את התאקלמת מבחינה חברתית בגיל כל כך צעיר במדינה חדשה?
בבית הספר היהודי למדנו גם עברית ותנ"ך, אז כשהגענו לארץ היה לנו בסיס שפתי טוב. הגענו ישר לכפר סבא והחודשים הראשונים היו מאוד מאוד מאוד קשים. הרגשתי שאני בחופשה ארוכה שלא נגמרת, חייתי במין תחושה כזו של יאללה מתי חוזרים הביתה, לקרוא לבית החדש ״בית״ לקח לי משהו כמו חצי שנה.
לפעמים הייתי חוזרת הביתה מיום ארוך, עייפה, ופשוט מתחילה לבכות שבא לי הביתה ואמא שלי הייתה מנסה לשכנע אותי שאני כבר בבית. אמרתי לה שאני רוצה להיות בבית שלי באורוגוואי, עם החברות שלי, עם המשפחה שלי, החיים שלי.
בכל מוצ"ש הייתי מדוכדכת כי היה חסר לי את היום ראשון הזה עם המשפחה, עם הרוגע הזה, ופה ביום ראשון כבר הולכים לעבוד, ללמוד, פשוט עוד יום בשבוע.
זה ידוע שכשעולים לכיתה ז׳ הילדים כבר מגיעים עם החברים שלהם מבתי הספר הקודמים וכשאני הגעתי כל הזמן חיפשתי את החברות שלי, את החבורה שלי, ורק כשעשיתי את השינוי הזה בראש וההפנמה שהחברים שלי כבר לא יהיו פה ואני חייבת לקבל את זה ולהמשיך הלאה, רק אז יכולתי להיפתח לאנשים אחרים. נכנסתי לחבורה של הבנות במגמת הכדורעף ושם היה המקום הבטוח שלי, הן קיבלו אותי עם חיוך ענק ועזרו לי עם כל מה שהייתי צריכה.
הייתי קמה כמעט כל בוקר לשיעורים פרטיים, שבהם המורה הייתה עוזרת לי עם השפה, בעבודות ובשיעורים. למדתי בחטיבת בר לב ושם דאגו שיהיו לי את כל הכלים ואת כל העזרה האפשרית כדי להצליח.
בסופו של תהליך כל אחד מאיתנו, אם זה ההורים שלי, או האחים שלי, עשה תהליך שונה של התאקלמות, אבל ללא ספק הצלחנו לעשות את זה בצורה מדהימה ומאוחדת. ההורים שלי תמכו ועזרו לנו בכל דבר שהיינו צריכים.
לשמחתנו הגענו ישר לכפר סבא, מקום שבו הכדורעף חזק ויש קבוצה טובה של כדורסל לאחים שלי. הכדורעף תמיד היה המקום הבטוח שלי, ואבא שלי באמת דאג שאכנס ישר לאימוני הקיץ של הפועל כפר סבא. הכדורעף זה הדבר שהכי קירב אותי לתחושה של בית בתקופה הראשונה שלי בארץ.
מתי התחלת לשחק כדורעף ומתי הבנת שאת יכולה להתקדם לרמה מקצוענית?
בתור ילדה הייתי מאוד אנרגטית, תמיד עושה משהו. הייתי בכל כך הרבה חוגים! שחייה, בלט, טניס – הרשימה ארוכה. עד שהגענו לכדורעף והמאמן ממש אהב איך ששיחקתי והזמין אותי להישאר למבדקים כדי להיכנס לקבוצה של המועדון. אחרי מלא התלבטויות עזבתי את הבלט לטובת הכדורעף, ושם זה התחיל, כשהייתי בת 8.
באימונים הראשונים בארץ שמתי לב, שהרמה פה יותר גבוהה מאורוגוואיי ופתאום מלהתאמן שלוש פעמים בשבוע אני מתאמנת חמש, וגם האימונים יותר ארוכים. ככל שעברו הימים המאמנת הזמינה אותי להישאר לאימונים של הבנות הקצת יותר גדולות ממני. לאט לאט האינטנסיביות עלתה והאתגרים הופיעו ובכיתה ח׳ מצאתי את עצמי משחקת ב-6 קבוצות שונות: בליגה של בתי הספר, נערות ונוער, מרכז מצוינות ונבחרת ישראל.
בלי לשים לב הכדורעף הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני ופתאום התחילו החלומות, המטרות, האתגרים האישיים והתחושה שאולי זה לא רק לכיף. בתור ילדה שרק עלתה לארץ, הבנתי שהכדורעף הוא המניע שלי וזה נתן לי מוטיבציה. הייתי יוצאת לבית ספר בשבע בבוקר וחוזרת בשש בערב עם שני תיקים, אחד לבית ספר ושני לאימונים וככה כל השבוע. ובכל הטירוף הזה גם הצלחתי בלימודים.
כמה צריך להקריב מקצועית בגיל בו יש כל כך הרבה פיתויים?
באותן שנים לא הרגשתי שאני מקריבה משהו ספציפי, אבל כשאני מסתכלת לאחור אפשר להגיד שהקרבתי את הזמן עם המשפחה.
כל כך התאהבתי במשחק, בתחושות שבמהלכו, באדרנלין, באימונים, שלא היה לי אכפת לפספס דברים אחרים.
היום אני מבינה את החשיבות של עוד נגיעה בכדור, עוד שעה של אימון, עוד חצי שעה של שינה, עוד סופ"ש לטובת ההתאוששות ועם זה מגיעים הוויתורים, ימי הולדת, מסיבות, טיולים, לימודים. אבל ככל שמתבגרים לומדים גם לשלב את כל הדברים, אם זה הספורט או דברים אחרים שעושים לך טוב ולהנות משניהם מבלי להרגיש שאחד בא על חשבון השני.
איך זה להשתלב בקבוצת הנשים החזקה בישראל?
השנה אני אמורה לקחת חלק יותר משמעותי בקבוצה. להבין שאני נמצאת במועדון כל כך חזק, עם מטרות מוצבות, מעניק לי אחריות וביטחון מצד המועדון, שאני מאוד שמחה לקבל.
בשנה שעברה, כשעוד הייתי תלמידה בתיכון וחלק מהפנימייה למצוינות בספורט במכון וינגייט, הייתי גם כן חלק מהקבוצה. לא היה פשוט, התמודדנו עם לא מעט מחסומים בדרך להצלחה שלנו, בין היתר נגיף הקורונה וחוסר ידיעה על מה הולך להיות בליגה כי הדברים השתנו מרגע לרגע.
גם העונה אני אשחק בהפועל כפר סבא נשים, לאחר קיץ משמעותי עם נבחרת ישראל נשים, שאיתה השתתפנו במספר טורנירים משמעותיים כמו מוקדמות אליפות אירופה וסילבר ליג, יחד עם טורניר סיום בקרואטיה, שבו זכינו במקום הראשון. צברתי המון ניסיון ואני מאוד מתרגשת להביא אותו לידי ביטוי בעונה הקרובה ומקווה להמשיך ללמוד ולהתפתח.
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
אני מאוד רוצה להצליח ולהשתלב בקבוצות הבכירות באירופה. להגיע לרמות הכי גבוהות שאפשר. הכי ירגש אותי לראות את המשפחה שלי ביציע מלווה אותי בחוויות האלה. חלום אחד ספציפי הוא לקחת את נבחרת ישראל נשים למקומות חדשים, לעשות איתה היסטוריה, לקחת עם הנבחרת תארים כדי שיכירו אותנו בעולם.
2 תגובות
אוהבים אותך טלי בהצלחה
אלופה!!