אבל השהות הייתה כל כך מרתקת ומרגשת שהדברים האלה התמסמסו. היום עבר נורא מהר ונכנסתי למין שיגרה שתמיד הייתה מרגשת".
נאוה היא תזונאית קלינית בכירה. במסגרת עבודותיה היא רגילה לנסוע ברחבי הארץ, דבר שהצטמצם עם המעבר לזום בעקבות הקורונה. את זמני הנסיעות שהתפנו ניצלה ללימודי תואר שני בהוראת מדעים בבית ברל. כשאגודת הסטודנטים הזמינה סטודנטים להוראה לצאת במשלחת לטנזניה היא החליטה לנסוע למרות החששות והעלויות. אחרי הכל, הנסיעה הייתה כרוכה בתשלום, והשביתה אותה מעבודה ליותר מחודש. אבל הבעל רפי והילדים (שי 28, אסף 25 נגה 22) פירגנו והיא החליטה ללכת על זה. לנסיעה ארזה שרוואלים, תרופות ומתנות קטנות למקומיים, גייסה עם חברי המשלחת ציוד מתרומות, קראה חומר אבל שום דבר לא השתווה לחוויה האמיתית.
"הדרך לכפר בו שהינו הרגישה כמו נסיעה אחורה במנהרת זמן. רכבים טרנטות, דרכי עפר משובשות וענני אבק, כמו פודרה אדומה. בצידי הדרך יש מדי פעם דוכנים מעץ שמוכרים ירקות ופירות, קצת בגדים, והכל מאוד פשוט. לאנשים אין כמעט טלפונים חכמים".
לצאת ממעגל העוני
בטנזניה יש מערכת של בתי ספר ציבוריים ופרטיים. מכיוון שבבתי הספר הציבוריים לא מדברים אנגלית כלל, שובצה המשלחת לבית ספר פרטי.
"בבתי הספר הציבורים אין בכלל תשתיות. הריצפה לא מרוצפת ואם כן אז בבטון עם חורים ובורות. הריהוט רעוע, לא תמיד יש תיקרה, אם יש חצר היא חשופה לגמרי והילדים אוכלים מחבית על מדורה. בית הספר הפרטי נראה הרבה יותר טוב אבל גם שם הכיתות חשוכות, אין ארוניות והאוכל דל. אבל השפה השלטת היא אנגלית וזאת נקודה קריטית כי בטנזניה, ידיעת אנגלית והשכלה היא האופציה היחידה לצאת ממעגל העוני".
מדובר בבית ספר פרטי. התלמידים בו לא ילדי עשירים?
"גם בבית הספר הפרטי מחצית מהילדים מגיעים ממשפחות מאוד עניות ומתגוררים בפנימייה הצמודה אליו. זאת הוצאה גבוהה עבור ההורים אבל הם מבינים שזה המוצא לילדים. המורים, מצידם, מזכירים את זה לילדים כל יום. הם אומרים להם שהם בני מזל, ולכן הם צריכים להתאמץ ולהזיע, ושההורים הם הכי חשובים וצריך לכבד אותם כל החיים".
מטרת המשלחת הייתה ללמד את המורים דרכי הוראה. דברים שלנו נראים פשוטים ובסיסיים, שם נראו לסגל ההוראה המקומי חדשניים מאוד. כמו, למשל, לשבת במעגל או לעבוד בקבוצות.
"הילדים יושבים על מחצלת בשורות או בטורים, ואין אירועים בית ספריים פרט למסדרי בוקר. עשינו להם יום ספורט עם תחנות. אצלנו, זה משהו שעושים מדריכים בצופים או תלמידים בהפסקה פעילה. שם, הם היו בהלם מעצם הרעיון. המורים הלכו עם מחברות, רשמו את התחנות. זאת הייתה עבורם תגלית. כשעשינו סדנא למורים, חילקנו אותם לזוגות ושלשות, ונציג מכל צוות היה צריך להציג מול כל המליאה. הם היו נורא נבוכים מזה והיינו צריכים להנחות אותם איך לעבוד ככה בצוות".
בבית הספר לא רק שיטות הלימוד מיושנות אלא גם הציוד.
"התלמידים כותבים בעיפרון וסרגל, ולומדים המון בעל פה ובשינון. אין הכלה של המורים – אם תלמיד ניגש ללוח ולא יודע את התשובה, עלולים גם לצבוט אותו, אבל יחד עם זאת יש הרבה רספקט למורים. התלמידים עומדים כשהם נכנסים וכל מי שמשתתף עומד מול כולם. כשאני הייתי בודקת להם תרגילים הייתי עושה להם סמיילי והם היו נורא מתרגשים. בכלל, היינו המשלחת הראשונה שהם פגשו והם מאוד אהבו אותנו. הם התלהבו מכך שרואים לי את הורידים ושאני "שקופה", וכל הזמן היו נוגעים בנו, מתחככים ומחבקים. הם היו מאוד פיזיים כלפינו למרות שבהם המורים לא נוגעים בכלל. בכל פעם שאחד מאיתנו נכנס לכיתה הם היו קמים ושרים לכבודנו, גם אם נכנסנו לשנייה לשאול שאלה".
מה לימדתם?
"העברנו שיעור על ישראל, והשווינו בינה לטנזניה – להם יש את המקום הכי גבוה באפריקה ולנו הכי נמוך בעולם. הראינו להם שטר עם תמונה של לאה גולדברג והם היו מופתעים שיש על השטר תמונה של אדם, ועוד אישה, כי על השטרות שלהם יש חיות. הסברנו על ירושליים שהיא עיר קדושה לכל הדתות ועל הכותל המערבי. הסברנו שאלוהים מבין את כל השפות והם יכולים לכתוב בקשות בסווהילית ולבקש מה שירצו להם ולמשפחתם. הם כל כך התלהבו שלא רק שהילדים כתבו פתקים, גם המורים כתבו וכל הזמן הגיעו עוד ועוד פתקים ממשפחות התלמידים. חזרנו לארץ עם קופסא ענקית שחברת המשלחת, מירב קורב-זיגדון, לקחה לכותל. הם גם ביקשו שנשיר להם את ההמנון אז נעמדנו ושרנו את "התקווה". זה היה מאוד מרגש".
בזמן הקצר שבו היתה המשלחת בבית הספר היא הספיקה לשדרג את תשתיות בית הספר ולהשאיר אחריה ידע שימושי.
"בחצר הקמנו מתקן נינג'ה, מסלולי "קלאס" וספריות בכיתות ובחדרי המורים. את הבנות לימדנו לתפור תחבושות רב פעמיות. לא לכולן יש ואז כשיש מחזור הן לא יכולות לבוא לבית ספר וזה גורר נשירה מהלימודים. בארץ מישהי לימדה אותי איך מכינים והבאנו רצועות של מגבות וסדינים, מחטים וחוטים, ולשיעור הגיעו 120 בנות בכיתות ה'-ז'. רקדנו לצלילי מדונה ודיברנו גם על הטרדה מינית, גם על ידי קרובים ומכרים ושחשוב לספר לאחת המורות אם דבר כזה קורה".
ביצה פעם בשבועיים
נאוה מייעצת לחברות מזון, ומלווה מקומות עבודה, ארגונים ומפעלים בקידום תזונה ובריאות לעובדים ומשפחותיהם. בנוסף יש לה קליניקה פרטית, היא מרצה במוסדות אקדמיים ולקהל הרחב וכותבת טור שבועי בתחום הבריאות ותזונה ב"מעריב" (יחד עם שלומית דיליאון). 11 שנה שימשה בהתנדבות כדיאטנית של ארגון "לתת". מן הסתם נושא התזונה בטנזניה בכלל, ובבית הספר בפרט, עניין אותה מאוד.
"מגוון המזון שם מאוד מצומצם", היא אומרת. "בבוקר שותים תה ואוכלים דייסת אורז, בצהריים מרק או מחית תירס לבן וקטניות ואת זה אוכלים גם בערב. ביצים אוכלים רק פעמיים בחודש. יכול להיות שהם גם נשארים רעבים כי האוכל דל בחלבונים ובשומן. המוטו של תזונה נכונה זה לאכול מגוון ושם התזונה לא מאוזנת ולא מגוונת, ואת זה ניסיתי להסביר למנהלת. ביקשתי שתגוון את הקטניות והפירות כי ניתן למצוא מגוון בשווקים. יש שם למשל 7 סוגי בננות, אבל הם לא מקבלים. גם אנחנו אכלנו אוכל לא מגוון ומאוד פשוט עם מעט בשר ובלי מוצרי חלב בכלל, שזה הכי היה לי קשה. אפילו חלב לקפה לא היה, אז היינו קונים בסופר".
איך "השתלב" החשש מהקורונה בנסיעה?
"מדובר במדינת עולם שלישית, ואין אפילו נתונים על מצב הקורונה שם. עברנו בדיקות קורונה בארץ לפני שטסנו ובדיקות שם, לפני שחזרנו. הבודקים אפילו לא עטו כפפות. הם גם לא מקפידים על מסיכות במרחב הציבורי. בבית הספר רק תלמידים ומורים מעטים הקפידו על מסיכות ורוב הזמן רק אנחנו היינו עם מסיכות".
טרק של אחרי צבא באפריקה
אם לא הספיקה לנאוה ההרפתקה בבית הספר, את הנסיעה היא סיימה בטיול וטרק שלא היה מבייש אף טייל או טיילת אחרי צבא.
"עשיתי טיול ספארי, טיילתי בכפרים והשיא היה טיפוס על הר המירו. הוא קצת יותר נמוך מהקילימנג'רו אבל הטיפוס עליו נחשב אפילו קשוח יותר בחלקים מסוימים. זה עליות מטורפות ביערות גשם עם פנסי ראש. כשסיפרתי לילדים שלי הם כמעט התעלפו. אני לא אדם הרפתקני באופיי וכל הטיול הזה לאפריקה לא היה קל, אבל שווה. הכי חשוב שהילדים פרגנו לי וקיבלתי מהם זריקה לאגו".
