ביום רביעי, אחרי שבועיים חסרי תקדים באולימפיאדת טוקיו 2020, הגיעה לביתה בכפר סבא ניקול זליקמן (20). המתעמלת האומנותית המחוננת היא הישראלית הראשונה שסיימה בעשירייה הראשונה בכל התרגילים בתחרויות המוקדמות, ובגמר עצמו זכתה במקום השביעי והמכובד. הישג מפואר שעלה על כל הציפיות, אפילו שלה.
"לא ציפיתי לזה", היא מודה. "והייתי מאושרת מכל מקום שהייתי משיגה כי עצם ההגעה לגמר היא כבוד. אחרי שעליתי כיוונתי למקום השמיני וכשסיימתי במקום השביעי הייתי בעננים".
רכבת הרים נפשית
הרבה כבר נכתב על שגרת חייהם המאומצת של המתעמלים האולימפיים, ההקרבה העצומה ותעצומות הנפש, אבל אין ספק שחברי המשלחת האולימפית הנוכחית עברו דרך ארוכה, מתסכלת ומתישה יותר מכל דור אחר של מתעמלים. אחרי שהתכוננו לטוס לטוקיו בקיץ הקודם הגיעה הקורונה, דחתה את האולימפיאדה בשנה, וגררה גל של ביטולים של תחרויות נוספות.
"הדחייה הייתה אירוע מאוד קשה. כבר התחלנו לספור את ימים לתאריך המקורי והיינו בשיא המוכנות שלנו. היינו במצב גופני ופסיכולוגי מאוד טוב ופתאום התחיל הבלגן של הקורונה ואי הוודאות. בגלל שעד הרגע האחרון לא ידענו מה קורה המשכנו להתאמן בשיא, וביום שיצאה ההודעה הרשמית על כך שהאולימפיאדה נדחתה, הרגשתי כאילו התחריתי 7 תחרויות באותו יום. תחושה של ירידת מתח, פחד ואכזבה מטורפת. לא ידענו לאן השנה הזאת תיקח אותנו. כל השנה היו תחרויות נוספות שבוטלו וכל הזמן נשארנו בציפייה להתחרות. היינו צריכות לשמור על הגוף הכי טוב, כי לא ידענו מה יהיה וכשהכל מתבטל כל הזמן זה הרגיש כמו רכבת הרים נפשית".
אבל סוף טוב הכל טוב, והאולימפיאדה הנוכחית הוכתרה כטובה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. לא רק בגלל מספר המתעמלים שזכו במדליות, אלא גם בגלל ההופעות המצוינות של שאר חברי הנבחרת, שניקול היא בין הבולטים שבהם. הם אולי לא הביאו מדליות אבל כן הביאו גאווה עצומה, עיבו את הנוכחות הישראלית בגמרים השונים והוכיחו שישראל היא הרבה יותר מארבע מדליות, גם אם שתיים מהן זהב היסטורי. העובדה שאחת מהן היא של חברתה המפורסמת לנבחרת, לינוי אשרם, גוררת באופן טבעי שאלות על קינאה ותחרות, אבל ניקול לא מתרגשת.
"אני לא מתחרה עם אף אחד חוץ מאשר עם עצמי", היא מחייכת. "לאנשים קשה להבין למה אני מתכוונת, אבל באמת אין בי קנאה. לינוי שם, וזה מייצר תחרות בריאה כי אני רוצה להגיע כמה שיותר קרוב אליה עם הראש והגוף שלי. כל דבר בדרך, כל הישג, אלה ניצחונות קטנים שלי עם עצמי בלבד".
אחת משלנו
ניקול היא כפר סבאית מבטן ולידה. היא גדלה פה כל חייה ולמדה בבתי הספר "רמז", "בר לב" ו"הרצוג". יחד עם זאת, רוב תושבי העיר שמעו זאת לראשונה רק כשהחלו תחרויות האולימפיאדה. אולי בגלל שאת האימונים שלה, שהחלו מגיל צעיר, עשתה בתל אביב. אימה, לנה זליקמן, מתעמלת אומנותית בעצמה, עבדה כמאמנת במכבי תל אביב, וכשהגיעה ניקול לגיל שלוש וחצי, החלה לקחת אותה איתה לעבודה, להתאמן. מה שהחל כסידור נוח לאמא ובת, הפך לקריירה מזהירה.
מתי הבנת שזה הייעוד שלך?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, ידעתי שזה מה שאני רוצה. כשאת קטנה ונשבית בקסמיו של ענף מסוים את כולך בזה, ואין לך מחשבה אחרת. בהתחלה הייתי נוסעת עם אמא שלי לאימונים וכשעברתי לשלב מתקדם יותר, לעבוד עם המאמנת שלי אלה סמופלוב, הייתי נוסעת בבוקר בתחבורה ציבורית בערב חוזרת או עם אמא או בתחב"צ".
עד התיכון, הצליחה ניקול לשלב בין האימונים האינטנסיביים והלימודים בבית הספר. אבל כשהגיעה לתיכון, הבינה שהיא חייבת לבחור. ב"הרצוג" קיבלו זאת בהבנה.
"חשבתי שכל עוד הגוף שלי מסוגל להתעמל אז עדיף לי להשקיע בהתעמלות. ללמוד אפשר כל החיים ולהתעמל לא, במיוחד בהתעמלות אומנותית ששם גיל הפרישה המקובל הוא 24-25. זאת הייתה ההחלטה הכי הגיונית ואף אחד לא לקח את זה בצורה שונה או שלילית".
ומה לגבי חברות וחיי חברה?
"יש לי עד היום חברות מאוד טובות וקרובות, שהכרתי בחטיבה, בתיכון וממקומות משותפים. למתעמלות יש יום חופשי באמצע השבוע וכשהסתדר לי ולא הייתי יותר מדי גמורה היינו נפגשות".
הנסיכה של הבית
לניקול יש אח תאום, בשם שון, לוחם קרבי ושני אחים גדולים קיריל (29) וסרגיי (28). היא מספרת בגאווה שסרגיי שיחק ב"הפועל כפר סבא" כדורסל ואף ייצג את ישראל באולימפיאדת הנוער ב 2010. אביה אנדריי מנהל סטודיו לאימונים בעיר.
אז על מה מדברים אצלכם בארוחות המשפחתיות? רק ספורט?
"האמת? בשנה האחרונה כמעט ולא הייתי בארוחות משפחתיות. נכון כל המשפחה עברה בתחום הספורט אבל שניים מהאחים שלי כבר לא בתחום בכלל. כולם תמיד שמחים בי, מפרגנים לי ושם בשבילי. כשהם כותבים לי איחולים בוואצפ לפני ואחרי התחרויות זה נותן לי תחושה מדהימה. אני לגמרי הנסיכה של הבית ואם לא ההורים שלי, אני יודעת שתמיד אוכל לסמוך על האחים שלי".
ניקול אולי נולדה להיות האחות הקטנה של שלושה בנים, אבל מן הסתם היא מזמן לא שם. רק בת 20, אבל עם ניסיון חיים ודיבור בוטח כשל אדם מבוגר.
"במשך 17 שנים של התעמלות אפשר להגיע להרבה תובנות אישיות", היא אומרת. "ובכלל ספורטאים מתבגרים מהר יותר משאר האנשים, כי אנחנו צריכים להתמודד עם מטרות ומצבים מסוימים שלפעמים מעבר ליכולת שלנו. עמדתי בכל כך הרבה מצבים שבהם הייתה לי הרבה אחריות על הכתפיים ולשמחתי לא חוויתי כישלונות. היום אני מרגישה שאם התמודדתי איתם אין שום דבר בחיים שאפחד מממנו".
בארץ דיברו המון על סימון ביילס האמריקאית, האלופה האולימפית בקרב רב שהפסיקה את השתתפותה בגמר והצהירה שזה בגלל בריאותה הנפשית. איך אתן הגבתן לסיפור?
"כשסימון ביילס התחרתה לא היינו בכפר האולימפי אלא עדיין במחנה אימונים, אבל ההד התקשורתי הגיע אלינו. קראנו וראינו באינסטגרם והיה בינינו שיח על הנושא. אני שמחה שהיא הוציאה החוצה את מה שחשבה והרגישה. גם אם אנחנו לא נישבר כמוה, חשוב לנו שאנשים יהיו יותר מודעים למה ספורטאי חווה במהלך הקריירה שלו, כי יש נפילות ואנשים לא תמיד מודעים לקשיים שיש".
את מרגישה שיש מספיק מודעות ותמיכה בענף ובמתעמלים בארץ?
"בשנים האחרונות יש יותר תמיכה ושיפור ביחס. השר חילי טרופר מאוד מעורב, הוא מגיע לאימונים וכל הזמן מפרגן ומאחל בהצלחה. גם האיגוד והוועד האולימפי תומכים בנו, זמינים בשבילנו וממלאים כל בקשה".
מה תוכניותיך לעתיד?
"כרגע אני מתכננת לנוח, פיזית ומנטלית, לשקם את הגוף אחרי העבודה הקשה שלו כי הוא עייף, ואז להרגיש מה לעשות הלאה. אני לא חושבת שמיצית את עצמי בענף, ומאמינה שאמשיך אבל עכשיו אני נותנת לעצמי את מלוא הזמן לעכל את מה שעברתי ולהשלים פערים עם המשפחה והחברות".
