מכפר סבא לדיפלומטיה במרוקו

בגיל שבו רוב האנשים כבר מתחילים לתכנן את הפרישה מהעבודה לחיי שקט ונוחות, מרים לסר (53) מכפר סבא מסתערת על התפקיד המאתגר ביותר בקריירה שלה – אחראית קשרי תרבות ועוזרת מדינית של שגריר ישראל במרוקו. כמי שגדלה בקזבלנקה עד גיל 18, ובמשך השנים פעלה לחיזוק קשרי הקהילה היהודית שם עם ישראל, מדובר מבחינתה בסגירת מעגל מרגשת

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
מרים בעבודה

בשבוע שעבר, אחרי 35 שנים, מרים לסר חזרה לגור במרוקו, ארץ הולדתה. 5 ימים לפני, בסלון דירתה בכפר סבא המזוודות מונחות עדיין ריקות, אבל היא לא בלחץ. אחרי הכל היא כבר מתורגלת באריזות ליעד זה. מזה כעשר שנים היא טסה למרוקו יחד עם חברתה הטובה טל אוחנה (כיום ראש מועצת ירוחם) ויחד הן פועלות לשכנע את צעירי הקהילה לבוא ללמוד בישראל לאחר סיום התיכון.

"בקזבלנקה יש היום כ 1,500 יהודים", היא מספרת. "ושם מקובל שאחרי שמסיימים בגרות, כולם נוסעים ללמוד לימודים גבוהים, בנים ובנות, דתיים וחילונים. אבל במקום לבוא ללמוד בישראל, רובם נוסעים ללמוד בצרפת, ואחר כך נשארים שם".

הסיבה לכך נעוצה בשורשי הסיפור של העלייה ההמונית ממרוקו לישראל בשנות ה 60. אז, בתמורה לתשלומים ממדינת ישראל, הותרה יציאתם של 120,000 איש מהקהילה. אלה שנשארו במרוקו שמעו מהעוזבים על קשיי הקליטה בארץ, על פערי השפה והתרבות והמצב הכלכלי והבטחוני הרעוע והעדיפו לא לשלוח לשם את הילדים.

"כשאתה מבקר את המשפחה שלך, והיא גרה בעיירת פיתוח, לא בא לך לחיות פה. בצרפת מדברים את אותה שפה, הלימודים חינם ומי שנסע לשם הצליח בחיים יותר. מאז הדברים השתנו. היום אפשר להצליח בישראל לא פחות מבצרפת ויש שם גם אנטישמיות רבה אבל לפני עשר שנים לא היה מי שיסביר את זה לצעירים. בגלל שמרוקו מדינה מוסלמית הסוכנות לא פעלה שם, הצופים היהודים גם לא פעילים שם בשנים האחרונות כך שלא היתה שום מסגרת שתעביר להם תכנים יהודיים וציוניים". 

בתקופה זאת עבדה מרים בקרן רש"י, קרן פרטית הפועלת לקידום שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית בפריפריה. שם הכירה את טל אוחנה. כשאוחנה ביקרה במרוקו היא הופתעה מכך שהצעירים לא מגיעים לישראל והחליטה להביא אותם לכאן בגיל 18. מרים והיא החלו לפעול לקידום הרעיון במסגרת התנועה שהקימו, "אלפונסו צבע", לעידוד עלייה וחינוך ציוני בקרב יהדות מרוקו. 

"כל שנה נסענו למרוקו והעברנו תוכניות להכרת ישראל: סמינרים על זהות יהודית וציונות עם מדריכים מהארץ בשילוב כייף, טיולים ותכנים. עבדנו עם נוער כבר מכיתה י', כדי "לתפוש" אותם לפני שהם מחליטים לאן לבוא ללמוד. העלנו בפניהם שאלות על זהות ושייכות, דברים שהם מעולם לא שאלו את עצמם מה שפה נראה לנו ברור מאליו. כך הם גילו דברים על עצמם ועל ישראל".

האקלים הפוליטי במרוקו בשנים האלה לא איפשר לעסוק בפעילות הציונית בגלוי והשתיים עבדו כמו במחתרת. בקזבלנקה, הפגישות עם הנוער היו בכיתות סגורות, ואת הסמינרים העבירו במדריד ובישראל.

"בחודשי הקיץ ארגנו לשמיניסטים מסע של 3 שבועות בישראל. היו להם טיולים, תכנים, ביקורים באוניברסיטאות וכל הזמן היינו מפמפמים להם לבוא לישראל בשנה הבאה. אמנם בקורונה הכל הפסיק, אבל בעשור האחרון עלו  לארץ כמאה נערים ונערות שהשתלבו ואנחנו בקשר עד היום

בכותל עם טל וחניכי אלפונסו צבע

בביקור בעיירות הפיתוח נפל לי האסימון 

מרים גדלה בקזבלנקה, בקהילה שמנתה אז כ 5,000 איש. הם נשארו אחרי העזיבות הגדולות לישראל, מרוקו וארה"ב, איש איש מסיבותיו. 

"הרובע היהודי המקורי, ה"מלאח" התרוקן לגמרי. מהמשפחה שלי עזבו הסבים, הסבתות ורוב הדודים. ההורים שלי ושני אחים של אבא שלי נשארו כי היה להם עסק. גרנו באזור שהפך להיות כמו רובע יהודי עם בתי ספר, בתי כנסת. הייתה לי ילדות כייפית ופתוחה עם הרבה חברות, חברים בילויים ותנועת נוער הצופים. לא הרגשתי אנטישמיות אבל היה אסור לדבר על ישראל וציונות, רק ברמיזה. גם בבית הספר לא היו תכנים ציוניים אלא בעיקר יהודיים. לא למדנו כלום על מדינת ישראל, הרצל או בן גוריון ורק מקריאה ידעתי מי הם". 

בבית ובבית הספר דיברו צרפתית, ברחוב ערבית ואת העברית המצוינת שלה למדה בנוסף לאנגלית. בתיכון נבחנה בבחינות הסיום של צרפת ומשם יש לה תעודת בגרות. רוב הסיכויים שהיתה ממשיכה שם ללימודים גבוהים אבל בגיל 16 הגיעה לביקור בארץ במסגרת הצופים, וזה היה טיול ששינה את מהלך חייה.

"גיליתי את ישראל שכל הזמן דיברו עליה בבית. ביקרתי אצל הדודים והסבים שמעולם ראיתי ורק חיכו שאבוא. שבט שלם חיכה לי. טיילנו ברגל בכל האתרים, ביקרתי בכותל והכל הציף אותי. קיבלתי "סינדרום ישראל" אבל הייתי במיעוט. רוב חברי המחזור שלי לא הגיעו ללמוד כאן".

מרים הגיעה לישראל הישר לטכניון שם למדה כימיה ושם פגשה את מי שהפך לימים לבעלה. הזוג גר בהוד השרון ולאחר מכן עברו לגור בצור יגאל, שם גדלו שלושת הבנות (שרון, 28, תמר 26, ורומי 20). היא עבדה מספר שנים בקלאב מד, אחר כך בחברה שייבאה כימיקלים לישראל ואז הגיעה ההצעה לעבוד כאחראית על גיוס כספים בקרן רש"י. במסגרת תפקידה, הצטרפה לסיורים בכל הארץ ובמיוחד בפריפריה ובעיירות הפיתוח. לראשונה ראתה לאן הגיעו אותם עולים שעזבו את מרוקו לפניה.

"בביקורים בעיירות הפיתוח נפל לי האסימון", היא אומרת. "עד אז זה היה עולם זר לי, ופתאום ראיתי את ההורים הבלויים, שנושאים בעול השנים הקשות וקלטתי שחלק נכבד מהאוכלוסייה שם זה אנשים כמוני בדיוק, רק שלא התמזל מזלם. הם באו לכאן בתקופה הכי קשה של המדינה ונקלעו למעגל שגם אחרי כמה דורות הילדים לא יוצאים ממנו. הם לא מאמינים בכלל שהם יכולים ללמוד לימודים גבוהים, גם אם יש להם בגרות מלאה. זה היה ככה לפני 10 שנים וזה עדיין קורה". 

במהלך 4.5 שנות עבודתה בקרן רש"י, הכירה את מרק אייזנברג, נדבן ואיש עסקים יהודי צרפתי. הוא החליט להקים ארגון חדש שיסייע לעולים מצרפת ופנה אליה בהצעה לקחת חלק בהקמתו. לעמותה שהוקמה קראו "קעליטה", ובה עבדה כסמנכ"לית עד לנסיעה למרוקו. 

"העמותה עוזרת לעולים להתמודד עם הקשיים בארץ – חלקם לא מוצאים עבודה, הילדים לא תמיד מסתדרים במסגרות, יש תעודות שלא מתקבלות פה וכו. 6 שנים נסעתי יום יום לירושליים והייתי בעמותה מיומה הראשון ועד עכשיו כשיש בה כבר 30 איש".

צומת דרכים אישית ומקצועית

לפני כשנתיים נפרדה מרים מבעלה. ההצעה לנסוע לרבאט הגיעה דרך המלצת עובד משרד החוץ שהכיר אותה ואת פעילותה, ואחרי שהתרגלה לסטאטוס אחר, דירה חדשה ומציאות שונה.

"לא ישנתי כל הלילה אחרי שדיברו איתי", היא מודה. "עבדתי קשה כל החיים, מסביבי אנשים מדברים על פנסיה ופתאום יש כזאת הצעה? התקשרתי לטל להתייעץ איתה והיא לא הבינה מה אני בכלל מתלבטת. היא אמרה לי שכל מה שעשינו בעשור האחרון במרוקו עם בני הנוער זה כדי שאגיע למשרה הזאת".

והסכמת איתה?

"כנראה שהגיע הזמן שלי לשנות. אני בצומת דרכים מבחינה אישית ומקצועית והחלטתי לא לפחד ולנצל את ההזדמנות. דיברתי עם הבנות שלי, והן ישר פרגנו. לבת הקטנה קצת קשה כי היא חיילת קרבית, אבל גם היא מבינה, והיא לא נשארת לבד. יש לה אבא, אחיות וסבתא, אמא שלי שגאה בי מאוד על סגירת המעגל. אני עוברת מפעילות עם הקהילה היהודית לתחום הדיפלומטיה במטרה להדק את הקשרים בין שתי המדינות האהובות עלי: מרוקו שבנתה אותי עם המטען והתוספות שקיבלתי בישראל".

מדובר במדינה מוסלמית. את לא חוששת שתתקלי בקשיים עקב היותך אישה?

"במרוקו מעמד האישה מאוד השתפר מאז הרפורמות שהמלך הנהיג בשנים האחרונות. יש לה זכויות  אזרחיות רבות שבמדינות ערב אחרות אין, והאישה המרוקאית המוסלמית לומדת לימודים גבוהים באוניברסיטאות טובות במרוקו, או בצרפת. יש גם שרות בממשלה, כמו שרת התיירות".

שאלה אחרונה ואישית – איך תמצאי זוגיות במרוקו?

(צוחקת) "אני לא נוסעת לשם בשביל למצוא זוגיות. מקסימום זה יחכה עד שאחזור".

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

תגובה אחת

  1. זריהן מקסים הגב

    ראשית מאחל לך הצלחה בדרכך החדשה.תיארת בפשטות את המצב שהיה קיים בשנות השבעים.כבוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1973.מפאי הגזענית שלטה וחסמה את קידומינו.למרות השכלתינו רוב הבוגרים חזרו לצרפת ולקנדה.לכן לא יכולנו להתבגר במסגרת משרד החוץ.זאת עובדה ששגריר ישראל אם איני טועה במרוקו אשכנזי.היה כאן אפרטהייד מכוון מראש בראשות בן גוריון הפולני.הם גנבו את המדינה . הקיבוצים הגזעניים הקימו מדינה בתוך מדינה.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן