על קניון ואסימון

בוקר "שגרתי" ביולי-אוגוסט. שלושה ילדים, שבמקרה הסופר-אופטימי מצפים ליחס חם ואוהב החל מהשעה 9:00 בבוקר (לרוב הרבה לפני), כשלמשוואה יש להוסיף כמובן את אילוצי הקורונה – רוב האטרקציות סגורות פלוס מסיכה שמפריעה עוד יותר לאוויר (המאוד נחוץ ברגעי משבר) לעבור בצורה סדירה לריאותיו של אבא

מה עושים? מתגלגלים בשמחה וששון לקניון האושילנד. איך? שאלה טובה. תחילה מעמיסים את הפקלאות – בקבוקי מים קפואים לשי ואריאל, גומיות לשיער למקרה שלמישהי מהן נמאס לפתע מפזור ובא קוקו ב-40 מעלות חום (הגיוני), בקבוק מים לאביב, כמה חיתולים וחבילת מגבונים, וכמובן שקיות במבה ותפוצ'יפס למקרה חירום, פשוט כי בלוקיישן האמור הם מתחילים ממחיר מבצע משתלם ושווה לכל כיס של כ-15 שקלים למיני שקית. את כל המסיבה האיכותית הזו, אגב, דוחפים בכיסים של העגלה. למה? השקר הזה של תיק מפוצץ כאילו יצאת לטרק כבר לא תופס בילד השלישי. זה בעיקר כדי להיראות מסורבל ועייף ומי שמכיר את המציאות בחזקת שלוש יודע כי אין בכך צורך – כל משקל עודף בצורת עשרות סטים של בגדים להחלפה מיותר. תתקלחו בבית!

קפצנו לאוטו, מסטיק בזוגה (ככה  שי קוראת לזה, מגניב לא?) ואנחנו בדרך. זמן מצוין לגלות שהבנות שולטות היטב בהמנון הלאומי ושואלות-עונות במקצבים קבועים – "איך אני נראית? מיליון דולר", אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. 17 דקות על השעון ואנחנו בפנים. כמעט חלק, כי לאביב לא בא לשבת בעגלה והוא אפילו למד "לגלוש" לבד למטה ולהכריח את אבא להרים אותו ביד ימין (המשמעות: שילוב של ריר ונזלת. הלכה החולצה, בפעם המי יודע כמה החודש) ואת העגלה בשמאל. יופי של פוזיציה כשצריך להשגיח על הצמד-חמד במדרגות הנעות ולעלות במקביל. 

יש פעילויות בחדר לגו בקפסולות של שש ובמשחקים מגוונים שכוללים דמויות של דיסני ומנדלות לצביעה בקבוצות של עשר. אממה? שני החדרים עדיין סגורים! איזה יופי שהקדמנו אפילו את העובדים. נחכה, כאילו באמת יש לנו ברירה. מה בינתיים? מוקש רציני בקומה מעל. ארומה לצד העניין הבלתי אפשרי הזה עם המשחקים, האסימונים והכרטיס המגנטי – "Street Games" בשבילכם. חייבים לומר את האמת, אין בקרה על השערורייה הזו, והגאון שחשב על זה בטוח שם אצבע בעין של העטלף שהפיץ את הנגיף. אפשר להעיף שם מאות שקלים בפחות משעה, יותר גרוע מקזינו. 

אבל מה כל זה מעניין לעומת זכייה משותפת של הנסיכות שלי בכמה סוכריות על מקל במכונה בה כל ניסיון עולה שני אסימונים? שמחה כזו לא נראתה מאז בית השואבה. וזה עוד לפני הבאולינג והכדורסל שמשלבים זריזות ידיים וצחוק מתפרץ. באמצע, בין קינוח האף של אביב, סל של אריאל וסטרייק של שי, קלטתי שנשארו בכרטיס "רק" 30 אסימונים שיכולים להיעלם בשתיים וחצי דקות, והחלטתי לעשות מהלך שלא היה מבייש משימת חסינות בהישרדות: הפסקת אוכל. 

למרבה ההפתעה, הלהקה דווקא זרמה איתי. כך חלקו השתיים טוסט ילדים פלוס ירקות והקטנצ'יק שלי הצליח לצבוע את עצמו בחום שוקולד בזכות שני רוגלך שקטנים מהזרת של אבא שלו. ואני? אמרתי תודה שהצלחתי להשחיל בין לבין כמה שלוקים של מיץ גזר, אבל את מי אני מעניין? חוזרים לשוד המשחקים, כלומר לרחוב המשחקים, עוד קצת אנרגיות ומקפלים. הביתה? מצחיק. למסיבת הקפסולות שכבר נפתחה כמובן. שם אפשר לקחת אוויר – הסטת מסיכה והעברת סט חיידקים מהפנים לצוואר – למשהו כמו עשר דקות שלמות, להביט בהנאה בבנות משחקות (מבחוץ, אני לא מההורים הסוציומטים שתופסים מקום של ילד) ולקוות שאביב התעייף ויישן צהריים. רק 12 וחצי, כן? יש עוד יותר מחצי יום למלא בכיף של אבא. חופשה מהנה       



כתבות קשורות

כתבות קשורות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן