באחת התמונות המפורסמות לפני מעל ליובל שנים בכ"ח באייר תשכ"ז, יום שיחרור ירושלים העתיקה, הר הבית והכותל המערבי, נראה הרב הראשי לצה"ל, אלוף הרב שלמה גורן זצ"ל, רגעים ספורים אחרי שתקע בכותל המערבי עם שיחרורו, עומד עטור תפילין, סביבו לוחמי הצנחנים הצוהלים, ועל התפילין כובע המצחיה המפורסם שלו.
חדי העין יבחינו, בתמונה, כי התפילין נמצאות רק על ראשו של הרב. תפילין של יד אינן מונחות על איזושהי יד מידיו.
ד"ר ראובן פרומר, דייר בית גיל פז, מכיר את התפילין הללו היטב. הן שמורות עד היום בביתו. התפילין שאיתן הצטלם הרב גורן היו התפילין שלו. הסיפור גם מסביר מדוע הניח הרב גורן תפילין של ראש בלבד, באותו יום משמח של שיחרור מחוזות המקדש.
פגיעה ישירה של צלף ירדני
מלחמת ששת הימים היו שירות המילואים הראשון של ראובן פרומר, כיום ד"ר לפסיכולוגיה. יליד קריית-שמואל, הרביעי מחמשת בניו של דב פרומר ז"ל, מייסד קריית-שמואל. בסדיר שירת בנח"ל, חבר גרעין עלומים ב'. טרם גיוסו למד בישיבת כרם ביבנה משך חצי שנה. חברו לספסל הלימודים בישיבה היה ניסן סלומינסקי. לצה"ל התגייס בחורף תשכ"ה, ובחורף תשכ"ז השתחרר. "הייתי אחד משני המחזורים ששירתו שנתיים בלבד, שירות שהוארך מיד אחרי מלחמת ששת הימים", הוא מספר. החודש אייר תשכ"ז כבר היה ראובן סטודנט לפסיכולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. עם פרוץ המתיחויות גוייס למילואים לגדוד 71 בפיקודו של עוזי עילם, לימים אלוף בצה"ל, בחטיבת המילואים המפורסמת של הצנחנים בפיקודו של אל"מ מוטה גור.
סיפורה של החטיבה מוכר: הם היו אמורים לצנוח באל-עריש שבצפון סיני, אבל עד שהספיקו לארגן את המצנחים השיריון כבר היה באל-עריש, ועילת הצניחה התבטלה. בינתיים הצטרפה גם ירדן למלחמה, והחטיבה הופנתה למשימה החדשה: שיחרור מזרח ירושלים והעיר העתיקה.
את הדרך לירושלים עשו באוטובוסים. "ההתכנסות של הגדוד היתה בשכונת שמואל הנביא, לא רחוק משער מנדלבאום", נזכר ראובן. "נכנסנו למושבה האמריקאית, והמשכנו למוזיאון רוקפלר. בכ"ח באייר, בשעת בוקר מוקדמת, טיפסנו להר הצופים. ומשם ירדנו לעמק, לכיוון העיר העתיקה".
בניגוד ללוחמי גדוד 66 של הצנחנים, שנכנסו דרך שער האריות בעקבות המח"ט מוטה גור, גדוד 71 נשלח דרומה לאורך החומה המזרחית, לעבר שער האשפתות. בלילה שלפני כן עזב רוב הגדוד הירדני שהיה בעיר העתיקה את המקום, ופתח במנוסה לעבר יריחו וגשר אלנבי. בעיר נותרו רק מספר צלפים בודדים, חלקם בהר הבית. אחד מהם הבחין בכוח הנע למרגלותיו, ושם על הכוונת את אחד הלוחמים. זה היה ראובן פרומר. הפגיעה היתה מדוייקת – למעט העובדה שראובן הרגם נשא על גופו את המרגמה, והכדור פגע ישירות במרגמה. אלמלא היתה המרגמה מגינה עליו, היה הכדור פוגע בעורק הראשי, וכל הסיפור שיסופר להלן לא היה מתרחש. גם כך נתז קטן פגע מעל עינו של ראובן, והותיר אצלו צלקת עד היום.
"מספיק תפילין של יד"
ראובן פרומר הגיע אל הקיר הקדוש, נעמד באחת הפינות, הוציא את התפילין והחל להתפלל. "התפללתי ובכיתי", הוא נזכר. "אני בפירוש אחד הצנחנים הבוכים בכותל. בכיתי גם כי לא ידעתי מה קורה עם האחים שלי, שהיו בחזיתות השונות".
אותה שעה עמד במקום גם הרב שלמה גורן, מוקף בצנחנים החוגגים. הוא תקע בשופר, ובירך בשם ובמלכות 'מנחם ציון ובונה ירושלים'. ראובן שמע את הברכה וצעק בקול עם כולם 'אמן'. "בהקלטה המפורסמת של כתב גלי צה"ל יוסי רונן, שבה שומעים את הרב גורן מברך, אני מזהה עד היום את הקול שלי בתוך בליל הקולות שצועקים 'אמן'", מספר ראובן.
כעבור מספר דקות הרב גורן ניגש אליו, מסיר מעל ראשו את התפילין של ראש, ומניח אותם על הראש שלו.
"מספיק לך תפילין של יד", אמר לו. וכך הונצח הרב גורן כשהוא עונד תפילין ליד הכותל, אבל רק של ראש, ללא תפילין של יד. האם הרב גורן עשה זאת כיוון שהבחין בצלמים הרבים שהיו במקום, וכבעל מודעות היסטורית מפותחת ידע איך הוא רוצה להיות מונצח לדורות?
הסידור ובו ההקדשה של הרב גורן
היחיד שיכול לענות על השאלה הזאת כיום הוא הרב מנחם הכהן, לשעבר ח"כ ורב תנועת המושבים, עוזרו ויד ימינו של הרב גורן לאורך שנים רבות. אבל כשאני שואל את הרב כהן על כך, הוא מסרב לאשר, אבל גם לא ממש מכחיש. הוא מסתפק בחיוך.
גם העט נשאר
"אחרי שהרב גורן החזיר לי את התפילין", מספר ד"ר ראובן פרומר, "ניגשתי אליו עם הסידור שלי, וביקשתי שיכתוב לי הקדשה. הרב שאל אם יש לי עט. נתתי לו את העט שלי. הוא כתב הקדשה בסידור, שאני שומר איתי עד היום. אח"כ היו עוד כמה לוחמים שביקשו ממנו הקדשה – וכך גם העט שלי נשאר אצלו. כל ההקדשות שהרב גורן כתב בהמשך ללוחמים נכתבו בעט שלי", אומר ראובן בחיוך.
התפילין הללו שימשו את ראובן גם במלחמה הבאה בה השתתף – מלחמת יום הכיפורים. לא רק אותו, אלא את שאר חיילי המחלקה שלו, פשוט כי הוא היה היחיד שלקח איתו למלחמה תפילין. בכ"ו בתשרי תשל"ד, 22 באוקטובר 1973, שעות ספורות לפני שהפסקת האש הראשונה עמדה להיכנס לתוקף – שלא נשמרה לבסוף – נפצע ראובן ברגלו מרסיס פגז, ממערב לתעלת סואץ, בדרך לאיסמעיליה. טרם פונה לבית החולים השאיר ראובן את התפילין לחבריו. הוא קיבל אותם בחזרה בתום המלחמה, והון שמורות אצלו עד היום.
פורסם לראשונה במגזין "מצב הרוח", גיליון 434, 19.5.2017 כיום ד"ר ראובן פרומר ואשתו נורית פרומר הינם דיירים בבית גיל פז בכפר סבא.
