"אתמול נסעתי לבקר אותך, אבל ממש לפני שהגעתי אליך, קיבלתי את הבשורה המרה שזהו. עצמת עיניים לתמיד", בנו יובל שמספיד את אביו מספר על אבא שגרר אותו למגרשי הכדורגל וגרם לו להתאהב בספורט ואף לעבוד בתחום.
גיורא עילם, תושב הרצליה בן 88 במותו, היה נשוי פעמיים והותיר אחריו 5 ילדים ונכדים. הוא נולד וגדל בכפר סבא לזוג הורים שייסדו את העיר. בגיל 32 עבר להתגורר בהרצליה, שם שימש כחבר מועצת העיר מטעם מרצ, כיהן כסגן ראש העירייה, והיה הבעלים של 'פרסום הרצליה'.
"אני עדיין לא מעכל שאבא שלי נפטר", אומר יובל בצער ומספר שמצבו של אביו הדרדר לאחרונה. "אבא סבל מבעיות לב ועוד כמה מחלות שהתווספו והכריעו אותו. ביום חמישי נסעתי לבקרו. לפני שהגעתי אליו, הודיעו לי שהוא לא בחיים. לא ציפיתי לזה – הייתי בשוק, ואני עדיין לא מעכל את זה שלא אראה אותו יותר".
אלו תכונות בלטו באישיותו של אביך?
"הוא היה עיתונאי בנשמתו. בגיל 19, החל לסקר ולכתוב בנושא הספורט, עם הזמן חלש על נושאים פוליטיים וצבאיים בעיתון ידיעות אחרונות ועיתון למרחב. בהמשך פתח חנות לפרסום שבזמנו הייתה מאוד פופולרית. הוא היה אדם כישרוני וחרוץ".
איזה אב הוא היה?
"אני זוכר שכילד ישבתי איתו בחנות עם היומן, העטים והרשימות שלו – שעמם המשיך עד לרגעיו האחרונים. גם כשכולם התקדמו לפרסום באינטרנט ולסמארטפונים – הוא נותר עם רשימותיו. אבא עבד במשך כל חייו, היה פעיל מוכר ואהוב על ידי המון אנשים".
יובל שמהרהר ונזכר בערגה מספר: "תקופת הילדות עמו הייתה מאוד משמעותית עבורי. אני זוכר שכשהייתי בן 10, בימים שלא היו לימודי, אבא היה מעיר אותי בשעה 04:00 ולוקח אותי לחנות. שם התחלנו לסדר את הערימה העצומה של עיתוני יום שישי. בשעה 07:00 המלאכה הושלמה. אני מבסוט גם משום שאני יודע מה התמורה שמחכה לי: עוגת הגבינה המופלאה מהקונדיטוריה של אבישי. אח"כ נשארתי למכור את העיתונים, ואז בשעה 10:00 לערך שוב פעם מגיע רגע נהדר: 'הפלאפל של שושנה'. ואתה לא מדבר איתי למעט הוראות מה לעשות, דור שכזה שפחות מסביר ומדבר ויותר דוגל בעשייה".
קטע מתוך ההספד שכתב יובל לאביו
"לפני כשלושה שבועות. אתה מתהלך בקושי, צלול אך בגידת הגוף ניכרת. אני מגיע לאסוף אותך מהחנות הביתה. לא משנה שאתה בן 88, בקושי הולך, נשען עליי במלוא כובד משקלך. אבל לעסק, או כמו שקראת לו: "הבאסטה", חייבים ללכת. החנות כאילו שמרה על החיוניות שלך, ואתה עם מוסר עבודה נדיר, ממשיך לעבוד עד הרגע האחרון. שלשום טלפנתי לדרוש בשלומך, אך בפעם הראשונה לא אתה ענית אלא המטפל שלך. ניסיתי לתקשר איתך דרכו אך ללא הצלחה. אתמול בבוקר נסעתי לבקר אותך, אולי בכל זאת זה זמני. אבל ממש לפני שהגעתי אליך, קיבלתי את הבשורה המרה שזהו. עצמת עיניים לתמיד. עליתי אליך לחדר, הבטתי בך, ליטפתי את שערך בפעם האחרונה ונפרדנו. אולי לא ידעת לבטא רגשות, אבל תמיד ידעתי שאכפת לך. היית שייך לדור שהחצנת רגשות הוא דבר זר לו, אבל היה אכפת לך והרגשתי את זה. למדתי וקיבלתי ממך מוסר עבודה, תמיד קמים לעבודה ולא משנה מה. למדתי ממך שהלקוחות מעל הכל".
