בבית שבו גדלו אנדרס ואיבון רוביו, ההורים רקדו בסלון. סלסה ורגאטון היו חלק מהאווירה המשפחתית, ואיבון, עם החיוך הגדול והקול שאי אפשר היה לפספס, הייתה חלק מרכזי בשמחה הזאת.
שלוש שנים אחרי שנרצחה במסיבת הנובה יחד עם בן זוגה, אנטוניו מסיאס, אחיה חוזר אל הבית שהיה להם לפני 7 באוקטובר ואל החיים שהשתנו מאז.
"החיים לא נראים אותו דבר", אומר אנדרס. "אנחנו מנסים לחזור לאט לאט אל החיים ומנסים לא לאבד את שמחת החיים".
איבון עדן פטריסיה רוביו ורגס הייתה בת 26 כשנרצחה. היא התגוררה בכפר סבא עם אנטוניו, בן 28, וביחד בנו משפחה שבה גדלו שני ילדים: אביאל, בנה של איבון, ומנואלה, בתו של אנטוניו. כל אחד מהם הגיע לקשר כשהוא כבר הורה, והחיבור ביניהם היה עבור שניהם התחלה חדשה. כיום אביאל בן שבע, והוריה של איבון, חוליו וגלוריה, מגדלים אותו.
בריאיון לקראת יום השנה השלישי לרצח, אנדרס, המתגורר בבאר שבע, מבקש לספר על אחותו בעיקר דרך החיים שלה: אישה חברותית, שמחה ואנרגטית, אם מסורה ואחות שהייתה נוכחת מאוד בחיי משפחתה. כשהוא מדבר עליה חוזרים שוב ושוב החיוך, הצחוק, הריקודים והנוכחות שמילאה את החדר.
"היא הייתה באמת הלב הפועם", הוא אומר.
"אלה החיים שלפני והחיים שאחרי"
איך נראתה המשפחה שבה גדלתם?
"משפחה קולומביאנית. איבון אהבה מאוד לרקוד. בכלל במשפחה, משפחה לטינית, רגאטון, סלסה. גדלנו עם ההורים שלי רוקדים בסלון. זאת האווירה. משפחה מאוד שמחה, מחייכים, שמחים. היום זה שונה לגמרי. אלה החיים שלפני והחיים שאחרי".
במשפחת רוביו שלושה אחים. אנדרס הוא הבכור ואיבון הייתה האחות האמצעית. הם גדלו בירושלים, ואיבון למדה בגימנסיה העברית. בשירותה הצבאי הייתה מפעילת האמרים ובהמשך, מספר אחיה, שירתה גם במילואים. היא עבדה באוניברסיטה הפתוחה ברעננה וגם למדה בה.
בכל אחת מהתחנות האלה נוצרו קשרים שליוו אותה, ואנשים שהכירו אותה ממשיכים להגיע ולהיות חלק מהזיכרון שלה. אנדרס מספר כי לאזכרה האחרונה הגיעו חברים מהצבא, מבית הספר ומהאוניברסיטה.
המפגש בין האנשים שהכירו את איבון בתקופות שונות בחייה מחזיר אותו שוב לחברותיות שלה. הוא מתאר את הקול הגבוה, הצחוק והאנרגיה, ואת האופן שבו משכה תשומת לב גם בלי לנסות. כשהיא נכנסה לחדר, הנוכחות שלה הורגשה מיד.
אחות, בת ואמא
גם בתוך המשפחה היה לאיבון מקום משמעותי במיוחד. אחיהם הצעיר נמצא על הרצף האוטיסטי, והקשר ביניהם היה קרוב מאוד.
"אחותי והוא היו מאוד מאוד קשורים. היא הייתה לוקחת אותו לטיולים, להופעות", מספר אנדרס.
לצד הבילויים המשותפים, איבון סייעה להוריה גם בחיי היומיום, בין היתר בתרגום ובכתיבה בעברית כשנזקקו לעזרה. היעדרה, מסביר אחיה, מורגש לא רק בגעגוע אליה אלא גם באינספור רגעים קטנים של השגרה המשפחתית.
איזו אמא הייתה לאביאל, ומה אתה זוכר מהקשר שלה עם אנטוניו?
"היא גידלה את אביאל, הייתה אם חד־הורית, מסורה אליו. היא הייתה החיים שלו, הכול למענו. אחר כך הכירה את אנטוניו. הם היו בני זוג, והשלימו את הפרק ב' שלהם ביחד. הייתה להם כמו סוג של התחלה חדשה. הוא בא עם הבת שלו, והיא באה עם הבן שלה, ופשוט הקימו משפחה יפהפייה".
איבון ואנטוניו הכירו במסיבת סלסה שארגנה הקהילה הקולומביאנית בישראל. הם התגוררו בכפר סבא, וב־7 באוקטובר הגיעו למסיבה סמוך לרעים עם שישה חברים, שחלקם נרצחו גם הם.
אנטוניו נחשב נעדר במשך כמה ימים, עד שנמצאה גופתו והתברר שגם הוא נרצח.
ביום הרצח סיפרה איבון שיורים עליהם ושהם בדרכם למיגונית. לאחר מכן ניסתה רימונה, גיסתה, להתקשר אליה כמה פעמים, אך איבון לא ענתה. בהמשך התברר כי לעבר המיגונית הושלכו רימונים ונורו יריות.
"מתגעגע לכל דבר שלה"
שלוש שנים חלפו, אבל הזיכרון של איבון ממשיך להתקיים במקומות רבים ובקרב האנשים שהכירו אותה.
איך מנציחים אותה כיום?
"מלא אנשים מנציחים אותה, גם מהאוניברסיטה וגם בשכונה. יש כל מיני מקומות עם ספסלים. גם בצבא, גם חברות וגם בקהילות בחו"ל".
למה אתה הכי מתגעגע?
"מתגעגע אליה, לכל דבר שלה. לקול שלה, להוויה שלה, לנוכחות שלה. לרעש שלה, לכל מה שהיא. היום, סמוך לאזכרה וליום השנה, קשה לי לדבר על כך מבלי לפרוץ בדמעות".
השאלות שנותרו פתוחות
לצד הגעגוע נותרו במשפחה גם שאלות על מה שהתרחש באותו בוקר ועל המידע שהתקבל מאז.
מה חשבת על המידע שהוצג לכם במסגרת התחקיר הצבאי?
"אני חושב שיש שם פער מאוד גדול מבחינת החקירה. הזמינו אותנו פעם אחת לצבא והראו לנו ממצאים ודברים. חשבתי שיהיה משהו שהם הולכים לגלות לנו, ולא היה. הם ביקשו עדויות. גם לצבא עצמו חסר מלא מידע. זה גם מובן איפשהו, היה שם כאוס מטורף".
כשנשאל אם עולות במשפחה גם מחשבות על ההחלטה לעלות לישראל, אנדרס אומר שהשאלות על מה שאפשר היה לעשות אחרת חוזרות שוב ושוב – אך אין להן סוף.
"למה היא הלכה? איך יכולנו למנוע את הדברים האלה? ברור שיש את המחשבות האלה. אני מאמין שלכולם יש את זה, אבל משתדלים לא להיכנס לזה".
ובתוך השאלות שנותרו ללא מענה, משפחת רוביו מנסה להמשיך. ההורים שגידלו את איבון מגדלים היום את בנה, והמשפחה מנסה לשמור גם על משהו משמחת החיים שאפיינה אותה ואת הבית שבו גדלה.
בזיכרון שמביא אנדרס אל השיחה, איבון נשארת האחות הרוקדת, האם המסורה והאישה שהקול, הצחוק והחיוך שלה הורגשו בכל חדר שאליו נכנסה.
הלב הפועם של המשפחה.
