החיים מתחת למים

זוהר אליה טוריאל יצאה לגיבוש משפחתי, קורס צלילה היה רק התירוץ עכשיו כשהחגים נגמרו כדאי להזכר בחופש

חושבים שלגדל ילדים זה קשה? גם אני חשבתי, וחיכיתי בסבלנות שיגדלו, ומה קרה? קרה שדווקא עכשיו, כשהם כבר גדולים, מצאתי את עצמי מתאמצת בשבילם כמו שמעולם לא עשיתי. עזבו לקום בלילה, לבשל כמויות ולהתרוצץ בין חוגים. הכל פתאום נראה לי קל כשעמדתי איתם במים, עמוסה בציוד צלילה כבד ומסורבל, והמדריך מסמן לי לצלול אחריהם. לא משהו שחשבתי שאי פעם אעשה, כמו שהם אומרים, "בשביל שלום", אבל בשביל גיבוש משפחתי, כנראה שכן.

נעים להכיר, החוליה החלשה

הכל התחיל כשבעלי החליט לחזור לצלול. הוא כל כך התלהב עד שרשם אותנו לקורס צלילה באילת: שלושת הבנים (חייל משוחרר, בוגר תיכון ותלמיד חטיבה) ואני. הבן הבכור (24) כבר צולל, כך שקיבל פטור והאבא והבעל הגאה תפקד כמנהל ומנטור לכל השאר. בין החפירות הרבות שהיו חלק ממסע השכנועים (במקרה שלי זה היה מסע צלב) הוא חזר והדגיש שהקורס קל. ממש קל. קלי קלות. לזכותו ייאמר שהוא באמת זכר אותו ככזה. מה שהוא לא זכר הייתה העובדה שזה היה לפני יותר מ 30 שנה, כשהוא היה אחרי צבא ולא אחרי גיל 50, כמוני. אבל הסכמתי. מה לא עושים בשביל חוויה משותפת ומלכדת עם הבוגרים שעוד מעט עוזבים את הבית? אבל קודם הרגשתי שהם חייבים הכנה.

"חבר'ה", אמרתי להם, "אתם הרי יודעים שהחוזק של קבוצה נמדד על פי החולייה החלשה שבה, נכון? אז בקורס הצלילה שנעשה יחד, החולייה החלשה זאת אני. אני הכי מבוגרת, הכי פחות בכושר והכי פחדנית ולכן בכל מהלך הקורס אסור לכם לפנות אלי בשום בעיה, טענה או מענה. הפעם, זה  רק אתם ואבא". סיימתי לנאום והם היו מרותקים. לטלפונים. רק הבכור הנהן אלי באמפטיה.

"הם בכלל לא מקשיבים לי", רטנתי אליו.

"אני מקשיב לך".

"אבל אתה בכלל לא בא איתנו!!"

"אז מה? העיקר שאני מקשיב לך".

וככה נסעתי איתם לאילת ואת הקורס התחלתי בחששות רבים – איך אני אתפקד? איך הגוף שלי יגיב? האם אצליח לא להילחץ? והאם אי פעם אצליח להסתדר עם כל הציוד??

והנה זה פלא, עברתי את היום הראשון והחששות.. רק התגברו. כי כשמתרגלים הורדת מסיכה במים, בולעים מהם כמויות ומשתעלים את הנשמה, כדאי מאוד לא להפליג במחשבות על כך שהיום זה נעשה במים רדודים ומחר צריכים לתרגל את זה שוב בעומק 6 מטר. מי שעושה את הטעות הזאת, לא יישן טוב באותו לילה. מניסיון.

והבנים מה איתם? כאילו כלום. נכנסים, יוצאים, מרכיבים, מורידים ורואים דגים בזמן שאני בעיקר רואה את חיי חולפים על פני.

"ברור שבלעת מים", מסביר לי המלש"ב בן ה 18 בידענות. "זה בגלל שהמשכת לנשום דרך האף". 

"שטויות, מה פתאום?" מחיתי בתוקף, אבל מרגע זה הוא הפך להיות בן הזוג שלי במים, שכן לכל צולל יש בן זוג. הזיווג השני, הגדול בן ה 22 ובן הזקונים התגלה אף הוא כהברקה. שני האחים היותר רגועים ושקטים בבית נשארו רגועים גם במים, עשו את התרגילים בהרמוניה והסתדרו מעולה. 

ביום השני, כאמור, שוב תרגלנו הורדת מסיכה. אבל מרוב שהתכוננתי וחשבתי על התרגיל הזה כל הלילה, הורדתי יחד עם המסיכה גם את צינור האוויר (הווסת)!! וככה מצאתי את עצמי במים, בלי מסיכה ובלי אוויר. בן ה 18 והמדריך זינק, אבל בהבלחה של קור רוח הצלחתי להחזיר לפה את הווסת ולחבוש מחדש את המסיכה. חיוך ההקלה שלו היה ממיס לב וכשיצאנו הוא אמר: "אמא, כל הכבוד לך. הייתי בטוח שתכנסי לפניקה". כן, כן, מחמאה אמיתית. הייתי בעננים.

ביום השלישי הצלחתי להשתחרר קצת, להסתכל סביבי ולראות איך מתנהגים הבנים שלי מתחת למים. החידוש המרענן היה שהם היו נורא שקטים אבל חוץ מזה לא הרבה השתנה בדינמיקה המשפחתית. המלש"ב המתלהב מטבעו הראה לכולנו את הדגים, הצמחים וגם מלפפון ים ש "איזה קטע, בדיוק עשה קקי". (הדגש במקור) בן הזקונים שיחק עם הבועות, עם החול או סתם עלה וירד והגדול סבל את שניהם (וכאבי אוזניים) בשקט.

פתאום היה לנו המון על מה לדבר

אחרי יומיים-שלושה נוצר בינינו הווי ייחודי שנמשך גם מחוץ למים. בשעות אחר הצהריים התחלנו לתקשר בינינו בסימנים במקובלים מתחת למים, המצאנו "כיף צלילה" ולמדנו יחד למבחן התאורטי. פתאום היה לנו המון על מה לדבר, ובגובה העיניים. למשך כמה ימי חסד הפכנו אני ובעלי מזוג זקנים חפרן ולא רלוונטי לשותפים לשיח, לחוויות, לקשיים וכמובן לצחוקים ולבדיחות. מן הסתם, רובן היו על חשבוני. 

בן: "ראיתם איך אמא הלכה על ארבע על החול?"

בן אחר: "היא ממש זחלה. אמא, כשזה קורה את צריכה להוציא אוויר מהמאזן (אפוד הצלילה) ולהתרומם".

בן הזוג: "אבא, אתה לא מאמין איך אמא נלחצה בתרגיל של ההנשמה" (תרגיל שבו צולל אחד נושם מווסת החירום הנוסף של בן הזוג. לא חוויה מומלצת לבעלי לב חלש)  "בכוונה הכנסתי את הווסת שלה לפה שלי בהילוך איטי. זה היה קורע".

אני: "די כבר! לא זחלתי, לא הלכתי על ארבע וברור שנלחצתי! הבן שלי עומד מולי במים בלי מקור אויר, איך אני לא אלחץ??"

אבל ברגעי הרצינות הם הודו שהייתי גיבורה, ובעצם גם הם. בחמשת הימים האלה הם חוו על בשרם את כל הקלישאות הופכות לאמת ברורה ופשוטה. כי באמת לכולנו כאב משהו מתי שהוא: אוזניים, ראש, בחילות ושריטות, ובכל זאת המשכנו לצלול שוב ושוב. ובאמת היה קשה ללבוש את הציוד הכבד ולדדות יחפים על האבנים והסלעים לתוך הים ובחזרה, ובכל זאת נכנסנו פעם אחר פעם. וכמו שאמר בן הזקונים: "היה כייף. כולנו התגברנו על אתגרים וכאבים, ראיתי איך אחים שלי מתמודדים עם מכשולים אבל אני לא אוהב אותם יותר ממקודם".

לסיכום, גם אם ברגע שהגענו הביתה החבר'ה חזרו לריב ולהסתגר בחדרים, הרי שעברנו שבוע מיוחד במינו, בעולם חדש שגילינו יחד, מלא בחוויות ראשוניות ועוצמתיות. לגבי הצלילות עצמן, הרי שבימים הראשונים שאלתי את עצמי לא מעט פעמים "למה הספורט הזה טוב?" הוא גם מעייף, גם מסוכן ואפילו לא מרזה. מצד שני –  לא מזיעים בו ואפשר לעשות פיפי בכל רגע נתון. אבל התשובה המנצחת הגיעה ביום החמישי. אז גילינו באילת העמוסה וצרובת השמש של אוגוסט פארק ירוק, עשיר בצמחייה ובחיות מעניינות, שקט, צונן וריק. הוא נמצא בים, בעומק 18 מטר ושווה לגמרי חמישה ימים מאתגרים.

כתבות קשורות

כתבות קשורות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן