"בית גיל פז כאן הכל קומפקטי וקרוב ואני מקבלת הרבה עזרה מהצוות בהכל. לכל בעיה יש כתובת ולמי לפנות"

רוני: "יש קבוצה של דיירים חדשים שנפתחת אחת לחצי שנה וכוללת 6 מפגשים, בהם אנו משוחחות עם הדיירים, שמצידם משתפים אותנו ואת הדיירים האחרים בקבוצה – דבר שמקל על תהליך הקליטה. יש קבוצת תרפיה במוזיקה לניצולי שואה, מועדון 'מפגשים', אותו מעבירה ומדריכה נגה, שנפתח בזמנו למען מי שיכולותיו מוגבלות יותר ועם השנים התרחב וכיום כולל דיירים ודיירות בכל הרמות, וקבוצה מיוחדת לבנות זוג מטפלות שהבעלים שלהם סובלים מדמנציה. אנחנו מארגנות גם מפגש חודשי לילידי אותו חודש אשר חוגגים, בנוסף להרצאה או לפעילות הקשורה במזל של אותו החודש".

"יש חשיבות לפעילות בקבוצות כי היא יוצרת חיבורים משמעותיים, משקפת כי דברים שאתה חווה-חווים כנראה גם האחרים, והתחושה של להיות חלק מקבוצה מאוד מעצימה", מוסיפה שני יבלון, עובדת סוציאלית. "יחד עם זה, כל דייר הוא במרכז, ויש הרבה עבודה אחד על אחד וקשר אישי: שיחות בכל בוקר לפעמים אפילו בנושאים חברתיים יומיומיים, תמיכה בירוקרטית, פתירת משברים וקשר עם מוסדות רפואיים וארגונים כמו ביטוח לאומי, הקרן לניצולי שואה ועוד".

נשות מחלקת הרווחה בעלות ידע והסמכות מקצועיות, הן מתמודדות עם נושאים ובעיות שלפתרונן הן נדרשות למציאת פתרונות יצירתיים.

"דיירי בית גיל פז חיים בשכנות עם בנות פנימיית 'אמנה' ", מספרת פילי לייבוביץ', עובדת רווחה. "לפעמים שעות הפעילות של הבנות חופפת עם שעות המנוחה של חלק מהדיירים בצד הצפוני. בכדי לא ליצור ועל מנת לקרב בין הקהלים השונים החלטנו להכיר בין שתי האוכלוסיות ולייצר אהדה וסובלנות בשני הצדדים. הפגשנו בין 10 דיירים לבין כיתה של בנות מהפנימייה לשיחת היכרות. כמו כן, חלק מהן מלוות דיירות שלנו במסגרת 'מחויבות אישית' והחיבורים ביניהן מאוד מוצלחים, ממש כמו סבתא ונכדה". 

מתפקדות גם כיועצות, מטפלות רגשיות וחברות

רוני ופילי נמצאות ב'בית גיל פז' למעלה מעשור ואילו שני וכרמלה, נמצאות במחלקה כבר שלוש שנים. כולן מקצועיות, מנוסות ונעימות –  אז איך מחליטים מי מלווה את מי?

רוני: "אני נמצאת בוועדות צוות רב מקצועי אשר מתקיימות טרום הכניסה לבית ולכן מכירה את הדיירים החדשים עוד לפני כניסתם למגורים, ומחברת אותם עם אותה עובדת סוציאלית שאני צופה כי תתאים לאופי, לצרכים ולסגנון, כי כל אחת מהן מביאה דברים שונים. כמובן שאם מישהי לא נמצאת, תמיד יהיה גיבוי ואנו דואגות לעדכן בנוגע לכל הדיירים והדיירות שלנו בפגישות השבועיות שאנו עורכות".

שני: "כל הדיירים שונים וגם אנחנו שונות זו מזו, ועדיין מדובר במחלקה מאוד מגובשת ברמה האישית. יש בינינו המון שיתוף פעולה, וכשמישהי מעלה בעיה בישיבת הצוות אנחנו עושות סיעור מוחות כדי להעלות רעיונות או פתרונות אפשריים".

מה קורה כשאחד מהדיירים חווה הדרדרות קוגניטיבית?

כרמלה רינברג, עובדת סוציאלית: "לפעמים אנחנו מזהות ירידה קוגנטיבית אצל דייר/ת אך המשפחה לא שמה לב ויש להעיר את תשומת ליבם, להדריך ולכוון אותם. איך לוקחים דייר שחושב שהכל בסדר איתו ופתאום צריך ללכת לאבחון מקצועי? יש משפחות שתחילה מתנגדות או מתכחשות למצב. אנו עושות זאת בכבוד ובזהירות האפשרית, מתוך הבנה שגם המשפחה חווה קושי".

"יש לנו שיתוף פעולה מלא עם המרפאה", מוסיפה פילי. "כשאנחנו מזהות שינוי בהתנהגות או ירידה ביכולות אנחנו מסיבות את תשומת לב המרפאה שיבדקו אם יש מקום להתערבות רפואית. באותה מידה המרפאה תשים לב אם טיפול תרופתי לא מספיק ותמליץ להזמין רופא פסיכוגריאטר".

רוני: "בהכשרתי אני פסיכותרפיסטית בשיטה CBT, ואני משתמשת ביכולות האלה עם דיירים שחווים חרדה ובעיות נפשיות. אני עושה להם טיפול קוגניטיבי והם מראים שיפור. בקשר עם הדיירים, אנו צריכות לזהות את השלב הרגשי בו הם נמצאים, גם במקרים בהם יש זוגות וכל אחד מהם חווה את המעבר אחרת.

כרמלה: "יש מקרים שבהם אחד מבני הזוג מתאקלם יותר מהר. למשל, זוג שהאישה נהנית מהמקום יותר מהגבר. היא רצתה לצאת לטיולים ולקחת חלק בכל הפעילויות והוא לא, וזה יוצר אצלה רגשות אשמה. אלה מצבים בהם נדרשים התערבות וסיוע מצידנו".

שני: "יש גם לא מעט מקרים עצובים של התאלמנות, אשר מעבר לפן הרגשי, בן או בת הזוג שנפטרו טיפלו בתחומי חיים מסוימים ואנו עוזרות ומסייעות להם להסתגל לאורח החיים החדש שנכפה עליהם".