בשנתיים האחרונות אזרחי ישראל חווים טראומה מתמשכת. המלחמה והמציאות הביטחונית יצרו גל חריג של מצוקות נפשיות: עלייה ניכרת בהתקפי חרדה, בהפרעות שינה, בהרטבות לילה אצל ילדים, בקשיי ריכוז, בכעסים, בעייפות רגשית ובהתפרצויות. גני הילדים ובתי הספר מדווחים על קושי לשמור על תפקוד תקין ושינויים בהתנהגות, ומבוגרים רבים מתארים תחושת חוסר שקט וחרדה המשפיעים על כל מעגלי החיים האישית, התעסוקתיים, הזוגיים והמשפחתיים. מצב חריג שהפך לשגרה.
דווקא בתקופה הזאת, כשהעומס הנפשי הוא לא אירוע של אדם אחד אלא תופעה חברתית רחבה, עולה השאלה מי ידאג לרווחה הרגשית שלנו. מי יטפל בנפש לפני שהיא נשברת. ואיך ניתן לספק מענה כשמערכת בריאות הנפש אינה מצליחה לתת פתרון מלא. בתוך המציאות הזו פועל "מרכז מאור" בכפר סבא – מקום שקם לא מתוך חלום עסקי, אלא מתוך הבנה עמוקה שהנפש זקוקה למרחב בטוח, מקצועי ומכיל, ושכל אדם, ילד או מבוגר ראוי שלא לעבור את ההתמודדות לבד.
החלום שהפך למציאות
לפני 17 שנים התחילה דליה ארוסי לעסוק בטיפול רגשי לילדים ובני נוער, דרך עולם ה NLP בקליניקה צנועה בחצר הבית של הוריה. שום דבר לא רמז אז על מרכז טיפולי רחב או קהילה מקצועית שתקום סביב עבודתה. הטיפול היה אישי, אחד־על־אחד, והיא קיבלה אליה ילדים והורים שחיפשו שינוי, הקלה, הכוונה או תמיכה. לאורך השנים התחושה שחזרה והדהדה אצלה הייתה לא של שחיקה – אלא של בדידות. "אני מטפלת באנשים כל היום, שומעת סיפורים של כאב, של משבר, של שינוי ובסוף נשארת לבד בחדר". זו הייתה נקודת ההבנה שהטיפול לא יכול להישאר תחום של יחידים. לא רק המטופלים לא צריכים להיות לבד – גם המטפלים לא". "הלוואי, אמרה לעצמה, אחרי יום קשוח בקליניקה, שיהיו איתי עוד מטפלים כמוני שנוכל לעבוד יחד" שם נולד החלום.
כאשר משפחתה מכרה את הבית, דליה נאלצה לסגור את הקליניקה ולחפש חלופה. בדיעבד, זו הייתה נקודת המפנה. היא מצאה מתחם טיפולי בכפר סבא, שכרה חדר, שיפצה אותו והמשיכה לעבוד. המרחב החדש הזכיר את החלום ההוא. על הקהילה. וכשנה אחרי שהגיעה, החליפה את הבעלים, שיפצה את המקום והפכה אותו למאור. זה חייב להיות יותר מחדר טיפולים- זה בית מקצועי. עוד מטפלים הצטרפו, ולראשונה נוצרה סביב דליה קהילה מקצועית ולא רק רשימת קולגות.
גם כשהקורונה הגיעה וטרפה את הקלפים, מרכז מאור לא נסגר. המציאות החדשה הייתה מלאת חרדה, חוסר ודאות ופחדים, והצורך בטיפול רגשי לא פחת אלא גדל ודרש הכרה גם בשיטות חדשות. "סירבתי לסגור את המרכז, למרות שכלכלית זה היה קשה מאוד" אומרת דליה. "היה ברור שדווקא בתקופה שבה אנשים מאבדים אחיזה – צריך שהדלת שלנו תישאר פתוחה. גם המטפלים צריכים לדעת, שיש להם בית". במהלך המלחמה, גדלו ועברו למקום מרווח יותר, יפיפה, עם שקט ורוגע בבית הפעמון, לא לדאוג! את האנרגיות המיוחדות העבירו איתם למקום החדש.
גם בעלה, ענר, הפך להיות חלק מרכזי יותר במרכז בהיותו איש רב פעלים ומאמן אישי ותיק ומנוסה ומעל לכל, מאמין גדול בדרך ובגישה של מאור.
הטיפולים בקליניקה
עם הזמן נבנתה במרכז תפיסה טיפולית ברורה: לא כל אדם מגיב לאותה שיטה. ילדים, בני נוער ומבוגרים מגיעים עם צרכים שונים, והדרך לריפוי שלהם צריכה להיות מתאימה. במקום לבחור שיטה/גישה אחת "מנצחת", במרכז מאור מבצעים התאמה אישית לכל מטופל – מתוך סל רחב של שיטות הכולל CBT, EMDR, NLP, טיפול רגשי, טיפול באמצעות אומנות ודרמה, טיפול בתנועה, טיפול באמצעות בעלי חיים, עבודה אנרגטית, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ועוד.
הסוד הגדול – לא בכמות הגישות אלא בהתאמה האישית למטפל ולשיטה.
דוגמה מתוך השטח ממחישה זאת היטב: פנתה אלינו משפחה שהילדה שסבלה מחרדות הייתה בטיפול ממושך, כשנתיים, ללא התקדמות. רק לאחר שהתברר שהאב מתמודד בעצמו עם חרדה לא מטופלת, הובן, שהבעיה איננה "של הילדה בלבד". כשהאב נכנס לתהליך טיפולי והמשפחה קיבלה ליווי מתאים, החרדות של הילדה החלו לדעוך. גם להחלפת המטפלת של הילדה אחרי שנתיים היתה חשיבות גדולה. הגישה הזו הפכה לעיקרון: אנחנו מנתחים את תמונת המצב של המטופל ומתאימים לו ולמשפחתו את הטיפול והמטפל המתאימים ביותר.
איך בוחרים את המטפל הנכון?
"זה מפתיע קצת. אבל כל הגישות והשיטות, בסופו של דבר עובדות על אותו דבר. מחשבות-רגשות-התנהגות ותוצאה. כל גישה מגיעה ממנגנון הפעלה שונה ומעבירה את המטופל מסלול שונה לריפוי. מה שעושה את ההבדל הגדול – הוא הקשר בין המטפל למטופל. אנשים שואלים 'איזו שיטה הכי טובה', אבל השאלה הנכונה היא 'עם מי נוח לי, מול מי אני מרגיש בטוח'. מטפל שאדם לא מתחבר אליו – גם אם הוא מקצועי מאוד, לא יוכל לקדם שינוי. מטפל שמייצר ביטחון יכול לשנות חיים."
מדינה בטראומה
דליה מצביעה על התקופה. המלחמה והמציאות הביטחונית יצרו עומס רגשי חמור שלא פסח על אף גיל. ילדים חווים התקפי חרדה, הרטבות לילה, חוסר שקט שמביא להתנהגות קשה בבית ובביה"ס. מבוגרים מדווחים על כעס, עייפות נפשית, חוסר סבלנות ותחושת הצפה. גם המטפלים עצמם חוו תקופה קשה – ולכן, במאור במסגרת מפגשי המטפלים החודשיים נתנו תמיכה רגשית גם למטפלים, מעבר לכלים מקצועיים חדשים". "אי אפשר לצפות שמטפל יחזיק מטופלים אם אין מי שמחזיק אותו", היא אומרת.
בנוסף למצוקה האישית, דליה מצביעה על בעיה מערכתית 47% מהישראלים דיווחו (על פי מחקרים שנעשו לאחרונה) כי מצבם הנפשי הושפע והורע בעקבות המלחמה.
בישראל אין מספיק תקנים למטפלים, התורים ארוכים, וטיפולים חדשניים לא מסובסדים. "אנשים רוצים טיפול – אבל לא מצליחים לקבל אותו דרך המערכת. המחיר של טיפול בתחילת הסימנים מונע את המחיר של קריסה גבוה." כלומר, אם היו מטפלים בקשיים הרגשיים כשרק מופיעים הסימנים הראשונים- אפשר היה למנוע תופעות קשות יותר של מחלות אוטואימוניות, חרדות שהופכות להסתגרות, דכאון, בעיות לב, כליות וכד' שמופיעות כתוצאה מלחץ מתמשך".
כיום מציע מרכז מאור טיפולים רגשיים, התנהגותיים ומשפחתיים לילדים, לנוער ולמבוגרים. אבל מי שמבקר במקום מבחין במשהו נוסף – מעבר לשיטות ולמקצועיות. יש תחושה של בית. מטפלים לא עובדים בוואקום, משפחות לא נשלחות לחפש פתרונות לבד, והמטופל אינו נתפס כבעיה שיש לתקן אלא כאדם שזקוק למרחב בטוח כדי לחזור לעצמו.
אולי בסופו של דבר זו הסיבה שהשם "מאור" מתאים כל כך. לא במובן דרמטי או סימבולי אלא במובן הפשוט: מקום שמדליק מחדש אור אצל אנשים. בעדינות, בלי הבטחות גדולות – אבל עם תוצאות שנראות בשטח. ריפוי רגשי אינו מהפכה פתאומית, אלא רגע שבו מישהו מתחיל לנשום גם לצד הפחד – מחזיר לעצמו חיוך שאבד בדרך, יודע להתחבר לכוחות הפנימיים שלו ובונה את החיים שתמיד חלם עליהם.
"היום, אנחנו יודעים בוודאות, שטיפול רגשי הוא לא מותרות אלא צורך אמיתי שמשפיע על כל חלקי החיים שלנו. כשכואבת הברך הולכים לטפל? אם לא, זה יכול להחמיר, נכון? אותו הדבר בכאבי הנפש שלנו. אנחנו מטפלים בעצמנו לא כי אנחנו חלשים אלא כי אנחנו אנשים", אומרת דליה לסיום ומחייכת.
