מושיק רחמים (58), נשוי ואב לשלושה, קצין משטרה בדימוס בדרגת רב־פקד וראש מחלקה לשעבר ביחידת להב 433,
לא תכנן לעמוד בפרונט. במשך כמעט שלושה עשורים הוא פעל מאחורי הקלעים, בחדרי חקירות, מול עבריינים, רוצחים, פדופילים ומחבלים. אבל מאז 7 באוקטובר, לאחר שנחשף באופן ישיר לחקירות מחבלי הנוח'בה ולזוועות שביצעו, הוא מרגיש שיש לו שליחות אחרת: לספר, להעיד, ולא לאפשר למה שקרה להישכח.
רחמים החל את דרכו במשטרה בשנת 1995. “התגייסתי ליחידה המרכזית בתל אביב”, הוא משחזר.
“הגעתי שם לדרגת רפ"ק, ראש מחלק חקירות. אחר כך שירתי בתפקידים נוספים במשטרה, במגוון יחידות.
התפקיד האחרון שלי היה ראש מחלק בלהב 433, ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות”.
“מלחמת חרבות ברזל שינתה את מסלול חיי”
לאחרונה פרש מתפקידו, ואת רוב זמנו הוא מחלק בין עבודה בשב"ס לבין הרצאות בנושא 7 באוקטובר. לדבריו, חקירות מחבלי הנוח'בה הן שהובילו אותו לפרישה. “ניהלתי במהלך המלחמה צוותי חוקרים שישבו במתקני השב"כ השונים.
אחרי שהם עברו חקירות שב"כ, הם עברו חקירות אצלנו, אצל חוקרי המשטרה. אני ניהלתי את הצוותים האלה”.
למה בעצם פרשת לפנסיה מוקדמת? זה היה בגלל החקירות או הצטברות של כל מה שעברת מתוקף תפקידך?
“אפשר לפרוש מהמשטרה בגיל 57. למרות שיכולתי להאריך שירות, החלטתי לפרוש. הבנתי שאני חייב לפרוש, כי הגיע הזמן שלי. תמיד אמרתי שאני לא אפרוש על הברכיים, אני אפרוש על הרגליים. הגעתי לשיא מבחינתי, והבנתי שאני לא יכול למשוך את זה יותר”.
מה גרם לך להבין את זה? מה עובר על אדם שיושב מול המחבלים האלה?
“את יושבת מולם ומבינה בדיוק מה הם עשו. הבנתי שזה האירוע הכי גדול שחווה העם שלנו מאז השואה. את מבינה את הרשעות, את הרוע לב שלהם, שמטפטפים להם לאורך שנים על גבי שנים, ובסופו של דבר הם מגיעים למצב שבו הם רוצחים חפים מפשע, חוטפים אנשים, שורפים גופות, מעלימים גופות, מבתרים ומחללים”.
רחמים, שכבר ראה לא מעט במהלך הקריירה שלו, מודה כי הפעם היה מדובר במשהו אחר. “אני אחרי קריירה של 30 שנה במשטרה. טיפלתי בתיקי רצח, תיקי אונס, תיקי שוד, תיקי פדופיליה ופשיעה ברשת. הייתי גם ראש מחלק פדופיליה ופשיעה ברשת בלהב 433, ביחידה 105. חוויתי הרבה בחיים שלי, אבל רוע צרוף כזה לא חוויתי מעולם”.
“זה חוזר איתך הביתה”
יש מי שחוזרים מהקרב עם פוסט־טראומה, ויש מי ששומעים שוב ושוב את הזוועות כמוך.
כיצד העבודה השפיעה על הנפש שלך?
“כיום אני בתהליך הכרה לפוסט־טראומה”, הוא אומר בגילוי לב. “כתוצאה מהדברים שחוויתי, שמעתי, ראיתי ונתקלתי בהם”. לדבריו, הקושי לא נבע רק מחומרת המעשים, אלא גם מהעובדה שהאירוע לא הסתיים.
“תיקים שטיפלתי בהם בעבר, תיקי רצח או פיגועים, היו נגמרים תוך שבוע, שבועיים, חודש או חודש וחצי.
פה זה אירוע שנמשך תקופה ממושכת. אני ניהלתי צוותי חקירות במתקנים השונים במשך כשנה וחצי.
זה לא אירוע שנגמר ביום”.
איך חוזרים הביתה מחקירה כזאת לילדים, לאישה, לחיים רגילים?
“זה חוזר איתך הביתה. בחלק הראשוני של המלחמה ישבתי באיירפורט סיטי וטיפלתי במשפחות של חטופים ונעדרים,
בתקופה שאף אחד עוד לא ידע מה נעשה. היו מלא חטופים, מלא גופות שעדיין לא זוהו. משפחות שלמות באו להתלונן על היעלמות היקירים שלהן”.
רחמים מתאר רגעים שנחקקו בו. “אם טיפלתי במקרה של נעדר, ואז פתאום אני שומע בטלוויזיה שהשם שלו הותר לפרסום, אני אומר לעצמי: רגע, זה הבחור שבימים האחרונים טיפלתי בתיק הנעדר שלו.
זה קושי. קשה לגדל משפחה ככה, קשה לנהל חיים ככה”. גם בביתו הפרטי המלחמה לא נשארה בחוץ. “שני הבנים שלי מילואימניקים. הם עשו כבר למעלה מ־400 ימי מילואים. זה לא קל”.
במהלך החקירות, הוא מספר, נחשף לאמירות קשות מצד המחבלים. “הם לא למדו כלום. חלקם עדיין רוצים לחסל אותנו. אחד אמר לי שהבטיחו לו שהוא בא, משתלט על בית, רוצח את מי שנקרה בדרכו, ואחר כך הבית הופך להיות שלו”. "שאלתי אחד העצורים: אם אני מוריד לך עכשיו את האזיקים מהידיים, מה אתה עושה לי?
הוא אמר לי: ‘אני הורג אותך ואת כל מי שנמצא פה’”.
“הריצה הייתה הפסיכולוג הכי טוב שלי”
לדבריו, העבודה מול המחבלים דרשה לא רק שליטה עצמית אישית, אלא גם אחריות על החוקרים שתחתיו. “מצד אחד אתה צריך להיות רגיש לחוקרים שעובדים איתך, לראות שמישהו מהם לא נכנס לאיזשהו שבר או אובדן שליטה.
מצד שני, אתה מתמודד עם סרטונים, תמונות ועדויות” “מחבל יכול לומר: רצחתי מישהי בנובה שהייתה לבושה כך וכך.
זה לא תיק רצח רגיל, שיש לך גופה ואתה מזהה אותה. פה אספו גופות בלי לשמור תמיד על אמצעי זיהוי, בלי לבדוק בזמן אמת כל דבר. ואז צריך לחפש מחט בערימת שחת – לעבור על מצלמות, מאגרי תמונות וסרטונים, לפי תיאור לבוש או אזור, כדי לנסות לאתר את הקורבן”.
מה נתן לך את הכוח לשמור על שפיות בתוך כל הכאוס?
“תמיד הייתי בטטת כורסה. לא עשיתי יותר מדי. מאז המלחמה השינה שלי נפגעה. הגעתי למצב שאני ישן שעה, שעה וחצי בלילה, מתעורר, מסתובב בבית, יוצא לגינה, הולך ביישוב. בשלב מסוים התחלתי לרוץ, וזה היה הפסיכולוג הכי טוב שלי”.
מה הריצה נתנה לך?
“המחשבות רצו לי כל הזמן בראש. הריצה הפכה לחלק מתהליך ההתמודדות שלי. תמיד הדחקתי. אנשים ראו אותי עם לחלוחית בעיניים, מדבר, ולא הבינו מה עובר עליי. ואז התחלתי לשתף”.
“אנשים אמרו לי: ‘אתה חייב טיפול’. בהתחלה לא רציתי. הרגשתי כמו עכבר במעבדה, כל היום בעשייה.
לא רציתי לרדת מהגלגל. אבל כששניים או שלושה אומרים לך את אותו דבר,
אתה מבין שאולי יש בזה משהו. אז מצאתי את עצמי גם בטיפול וגם בשיחות”.
פעולות הנצחה כדרך להתמודדות
מאז המלחמה, הריצה הפכה אצלו גם לפעולת הנצחה. “רצנו תמיד עם דגלים של החטופים ועם דגל המדינה עם סמל החטופים. בשבתות היינו נפגשים בנמל תל אביב, משתתפים בטקס קצר, שרים את התקווה,
ואז יוצאים כל אחד לאימון שלו”.
“השתתפתי בארבעה מרתונים מאז נובמבר 2024. את האחרון סיימתי עכשיו בריגה.
ואני לא אדם בריא לגמרי, אני סוחב שתי פציעות בברכיים. אבל עשיתי את זה כי היה לי חשוב להנציח”.
“במרוץ האחרון רצתי עם ארבעה דגלים – דגל ישראל ועוד שלושה דגלים של חטופים.
הבטחתי לשלוש משפחות שאנציח אותם במהלך המרתון”.
האם לאור כל מה ששמעת בחקירות, אתה חושב שדבר כזה יכול לקרות שוב?
“אני מקווה מאוד שלמדנו מזה. היינו שאננים. אמרנו שאנחנו יודעים יותר טוב,
שהם לא ירימו את הראש, ואם ירימו – זה יהיה נקודתי. כנראה שנשבינו בכוח שחשבנו שיש לנו.
בסופו של דבר הצליחו להפתיע אותנו בענק. האם זה יכול לקרות עוד פעם? יכול”.
מה השתנה בך מאז המלחמה?
“אני אדם פחות שמח, אני מודה. חשוב לי למלא את הזמן שלי, לא להשאיר יותר מדי זמן פנוי,
כי כל זמן פנוי הופך לזמן למחשבות, וזה פחות עושה לי טוב. אני מנסה להיות כל הזמן בעשייה”.
“אסור לשכוח את מה שקרה”
כיום רחמים מרצה בפני חברות, ארגונים וגופים ציבוריים. הרצאתו עוסקת במה שעבר במהלך המלחמה,
בחקירות, בהתמודדות האישית ובריצה ככלי לחוסן. “חשוב לי לספר מה עבר עליי ואיך משטרת ישראל תפקדה באירוע הזה. יש עוד המון שוטרים, חוקרים, תובעים וחוקרי זירה שעברו דברים קשים. כל להב הייתה בתוך האירוע הזה, כל יחידה עם החלק שלה. צריך לספר את זה”.
ומה המסר שלך בהרצאה?
“מצד אחד, לספר על מה שקרה בשבעה באוקטובר מנקודת המבט שלי. מצד שני, להראות שאפשר לקום מהמצב הזה”.
“אני לא אומר שזה קל. אני עדיין מטולטל, אני בטיפול, אני בתהליך הכרה. אבל אפשר לחיות לצד זה. חייבים לא לשכוח את מה שקרה. אם לא נדבר על זה, אם לא נסתכל על זה בעיניים – זה ייעלם”.
ומה נותן לך תקווה היום?
“המשפחה שלי. אני לא רוצה להרוס אותה. אני חי לצד זה, משתדל למלא את היום, לעבוד, להרצות, לרוץ ולהנציח”. “אני לא כל היום שחור, אבל יש רגעים קשים. אני מנסה להמשיך.
לחיות לצד מה שעברתי, לקום, לצאת להרצאות ולהמשיך לדבר על מה שקרה”.
