אבישי דוד אביו של אביתר: "הגעתי לשבוע המאושר בחיי"

בריאיון מיוחד הוא מספר על החיים שאחרי החזרה, על השיקום הארוך, על קבוצת האבות שמחזיקה אותו ועל הפוסט המטלטל שבו חשף אביתר לראשונה את הקרב הנפשי שהוא עדיין מנהל

הגעתי לשבוע המאושר בחיי". את המשפט הזה אומר אבישי דוד, אביו של שורד השבי אביתר דוד, בקול נרגש. אחרי יותר משנתיים שבהן כל חייו סבבו סביב מאבק אחד – להשיב את בנו הביתה. השבוע הזה מרגיש עבורו כמו התחלה חדשה. יום ההולדת שלו, חתונתו הקרבה של בנו הבכור עילי ובעיקר העובדה שאביתר יושב לצדו בבית, הפכו את הימים האחרונים לרגע שציפה לו יותר מכל.

"זה יום הולדת אחר לגמרי," הוא אומר. "לא הייתה לי הרגשה כזאת מעולם. אני חוגג כשאביתר בבית, נהנה, צוחק, ויחד עם זה הבן הגדול שלי מתחתן. זה השבוע הכי שמח שהיה לי מאז שהסיוט הזה התחיל."

אלא שלצד האושר הגדול, משפחת דוד מבינה שהחזרה מהשבי אינה סוף המסע. היא רק תחילתו של פרק חדש, מורכב ומאתגר לא פחות – מסע השיקום.

"הבונוס הגדול של החיים הוא שהוא חזר", אומר אבישי. "הוא חי. הגוף שלו מתאקלם למציאות החדשה, והנפש שלו משתפרת לאט־לאט. הוא ילד חזק מאוד, אבל אי אפשר להבין מה הוא עבר שם. אפילו עשרה אחוז ממה שהוא עבר אי אפשר לספר. כאבא, כל פרט שאני יודע מצמרר אותי. זה בלתי נתפס מה שעשו להם."

לדבריו, הכאב אינו שייך רק למשפחתו.

"אני יודע מה עשו לאביתר, ואני מכיר גם סיפורים של ילדים אחרים שחזרו. זה פשוט בלתי נתפס. אבל בסוף, למרות הכול, הילד שלי כאן. הוא איתנו. הוא נושם את האוויר שלנו, יכול ללכת ברחוב בחופשיות. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל."

החיים שנעצרו – והניסיון לחזור לשגרה

שלוש השנים האחרונות שינו לחלוטין את חיי המשפחה. מספר דוד: "בזמן שאביתר היה בשבי לא באמת חיינו. אי אפשר היה לאכול כמו שצריך, אי אפשר היה ליהנות, לא לחשוב על חופשה, לא על בילוי. כל החיים היו סביב דבר אחד – להחזיר אותו הביתה."

למרות הקושי תמיד שמרנו על אופטימיות, ידענו שהוא יחזור. האמנו שאם נמשיך להילחם עליו ולא נוותר בסוף זה יקרה. כעת, כשהחלום התגשם, מתחיל תהליך חדש. אנחנו לומדים מחדש להיות ביחד. זה חיבור מחדש של משפחה. זה לא משהו שקורה ביום אחד. גם אנחנו צריכים ללמוד מחדש את החיים, וגם אביתר."

לדבריו, דווקא הדברים הפשוטים מקבלים עכשיו משמעות אחרת. לשבת כולנו סביב שולחן, לשתות קפה, לצחוק, לשמוע אותו מנגן – אלו רגעים שפעם היו מובנים מאליהם. היום כל רגע כזה הוא מתנה."

קבוצת האבות שמחזיקה אותם

אחד ממקורות הכוח הגדולים של אבישי בתקופה האחרונה הוא קבוצת אבות של חטופים ושורדי שבי. "אנחנו נפגשים כל הזמן", הוא מספר. "יש שם אבות של ילדים שחזרו, וגם כאלה שהילדים שלהם נרצחו. נוצר בינינו קשר עמוק מאוד. המפגשים מתקיימים בכל פעם בבית אחר או במסגרת פעילויות של עמותות שונות. זה כמו חיבוק קבוצתי. אנחנו לא צריכים להסביר אחד לשני שום דבר. כולנו מבינים בדיוק מה השני מרגיש."

דוד מספר כי את יום הולדתו האחרון בחר לחגוג דווקא איתם בנוסף לבני משפחתו. "הם אמרו לי, 'בוא תחגוג עם המשפחה שלך'. וזאת באמת משפחה. במיוחד כשאני מסתכל על ההורים שהילדים שלהם עדיין לא חזרו. הלב נשבר מהם, ואנחנו מנסים להיות שם אחד בשביל השני."

"לא הכול חזר איתי"

השבוע בחר אביתר לעשות צעד משמעותי נוסף, כשפרסם פוסט אישי וחשוף שבו סיפר לראשונה על ההתמודדות הנפשית שלו מאז השחרור.

"האמת? אני לא יודע למה דווקא עכשיו הרגשתי שאני צריך לשתף," כתב.

בפוסט חזר לרגע שבו נסע לבלות במסיבת הנובה, מבלי לדעת שבתוך שניות חייו ישתנו לנצח. הוא תיאר כיצד נחטף באכזריות, הוכה והובל למנהרות חשוכות, שם חי במשך יותר משנתיים בתנאים קשים של רעב, מחסור באוויר ובדידות.

"לא חשבתי על היום שאחרי", כתב. "המטרה היחידה שלי הייתה להחזיק מעמד עוד יום." לדבריו, דווקא המחשבות על משפחתו הן שהחזיקו אותו בחיים.

"ברגעים שבהם כמעט לא נשאר לי כוח, חשבתי על ההורים שלי, על האחים ועל החברים. הידיעה שהם מחכים לי היא שנתנה לי כוח."

אולם עם החזרה הביתה הגיע גם הגילוי שהשבי לא באמת הסתיים.

"היום אני מתחיל להבין מה השבי השאיר בי", כתב. "אני מתמודד עם פוסט־טראומה ועם פלאשבקים. לחזור הביתה זה דבר אחד. לחזור לחיים באמת זה כבר תהליך אחר."

בין השורות הכואבות ביותר בפוסט נמצאת ההתייחסות לפער בין מה שהציבור רואה לבין המציאות.

"יש ימים שאני מחייך רק כי לא נעים לי להגיב אחרת. כשאומרים לי 'סוף סוף יש עליך קצת בשר, אתה נראה טוב', אני מחייך. אבל בפנים זה כואב. מה שרואים מבחוץ הוא לא תמיד מה שקורה בפנים."

הוא אף חשף כי אחד הזיכרונות שרודפים אותו הוא הרגע שבו מחבלים אילצו אותו לחפור את קברו במו ידיו.

"עמדתי שם ולא ידעתי אם זה הרגע האחרון שלי. חשבתי רק על הבית, על הקול של אמא, על החיבוק של אבא." לדבריו, אותם רגעים ממשיכים לחזור גם היום, ללא אזהרה, באמצע יום שגרתי.

לבקש עזרה כדי לנצח

לצד הפוסט שיתף אביתר גם בגיוס ההמונים שנפתח עבורו במטרה לסייע במימון תהליך השיקום. "לא קל לי לבקש עזרה," כתב. "אבל אני רוצה להשתקם באמת, לבנות עתיד, לחזור לעצמי."

מה דעתך הפוסט המצמרר, שריגש מדינה שלמה. שאבייתר העלה ומה מצבו כיום?

"עוד לפני שנחטף היה אביתר מוזיקאי בנשמתו, וגם היום המוזיקה מלווה אותו בדרך לשיקום. הוא תמיד שר ומנגן, הגיטרה היא חלק ממנו. בימים אלה שוהה אביתר בפסטיבל מוזיקה בהונגריה יחד עם שני חברים ששבו אף הם מהשבי.

זה עושה לו טוב. אני חושב שבעתיד הוא ירצה ללמוד מוזיקה או סאונד בצורה מקצועית. "אחרי מה שהוא עבר, יש לו פרופורציות אחרות על החיים. הדברים משתנים. אנחנו נותנים לו את הזמן לבחור את הדרך שלו.

לגבי הפוסט באופן אישי לא כל כך אהבתי את הרעיון, אבל אביתר כבר אדם בוגר. הוא החליט שזה מה שיעזור לו להתחיל מחדש."

לדבריו, גם החשיפה עצמה אינה פשוטה. "הוא לא אוהב להתראיין. כל החשיפה הזאת קשה לו. אני אפילו מופתע שהוא כתב את הפוסט הזה."

אלא שהפוסט הסתיים דווקא במסר של תקווה: "אני לא כותב כדי שירחמו עליי," כתב אביתר. "אני יודע שיש בי את הכוח להגשים את החלום שלי ולהראות למחבלים שניצחתי. הניצחון האמיתי שלי יהיה להתחתן, להקים משפחה בישראל, מתוך יהדות ואמונה. לחזור לחיים שנלחמתי כל כך כדי לא לאבד."

אבישי מאמין שהדרך עוד ארוכה, אבל לראשונה מזה שנים היא גם מלאה באור. "הוא נמצא בטיפול ובהשגחה כל הזמן. "יש עוד לילות לא פשוטים, יש פלאשבקים, יש דרך ארוכה עד שהלילות יחזרו להיות רגילים. אבל הוא בבית. וזה כל ההבדל".