איך הגעת דווקא לענף שהוא לא ממש פופולרי בארץ?
"עד הפוטבול הייתי תלמיד בינוני וסבלתי מלקויות למידה. התאמנתי בכל מיני חוגים, כמו כדורגל, ג'ודו וטניס אבל לא ממש נמשכתי, עד שיצאתי עם ההורים לטיול בארה"ב וכשחזרתי ארצה נזכרתי שהיה לי חבר ששיחק פוטבול, אז פשוט הלכתי לנסות וגיליתי משפחה.
הצטרפתי לעמותת הפוטבול, "יאנג צ'מפיונס" שהקים ארז לוסטיג, שבונה תכנית פוטבול לצעירים ברחבי הארץ. בכפר סבא התאמנו מספר פעמים בשבוע בפארק העירוני.
ארז דואג לכולם ותמך בי מאוד. לאט לאט התפתחתי במשחק שלי והמאמן הבין שעבורי הפוטבול יהיה הרבה יותר מתחביב.
האופי שלי השתנה והתחזק. פתאום הבנתי שאני יכול הכל וכל ההערכה העצמית שלי השתנתה לטובה. כשהשחקנים והמאמנים נתנו לי יחס של שווה בין שווים הבנתי מיד שהפוטבול הוא הרבה יותר מחוג. הפכתי להיות מחויב יותר באימונים וגם מעבר לשעות האימון. חיזקתי את עצמי בחדר כושר והייתי מוכן לעשות הכל בשביל להתקדם.
בפוטבול יש קשיים אבל צריך להתמיד ותמיד יהיה מישהו שיעמוד לצידך ויעודד אותך. הפוטבול לא קל ובכל פעם שהאימון קשה ורואים אותך מתפרק, הצוות מרים אותך, תומך בך ועוזר לך להבין את התפקיד שלך ולהפנים מה אתה צריך לעשות יותר טוב."
איך ההורים והחברים הגיבו לבחירה בענף שנשמע אלים?
"ההורים שלי לא ממש התלהבו מזה שאני הולך לפוטבול מפני שראו בו משחק אגרסיבי ואפשרות להיפצע, אבל אחרי שראו את ההתנהלות ומה שזה תורם לי פיזית ומנטלית, הם השתכנעו שזו מסגרת מתאימה.
כאשר אבא שלי היה בפגישה עם ארז לוסטיג, המאמן שלי בארץ, הוא הבין שזה מעבר לפוטבול ושאנחנו לומדים ערכים לחיים, משמעת וכבוד למשפחה. אחרי הפגישה אבא שלי הבין שאני לומד שם דברים שלא תמיד מלמדים במקומות אחרים.
החברים לא ממש הבינו את הבחירה בענף לא מוכר ושאלו הרבה שאלות. חלקם ניסו להוריד אותי מזה כי דאגו שאפצע. מי שלא מכיר פוטבול תמיד חושב שמדובר ישר בפציעות ראש ופגיעות לכל החיים, אבל הסברתי לכולם שזה לא בדיוק ככה. תמיד יש פציעות, כמו בהרבה ענפי ספורט אחרים."
כל תהליך המעבר לארה"ב החל כשארז לוסטיג המליץ למשפחה לשלוח את עומר למחנה "שואו קייס" בגרמניה. מחנה שמקיימת עמותה אמריקאית בשם Gridiron Imports ארגון התומך בצמיחה בינלאומית של פוטבול ומסייע לשחקנים מרחבי העולם לקבל הזדמנויות לשחק פוטבול במסגרות בארצות הברית. עומר עבר את המחנה בהצלחה ובתום שנה של תהליך קיבל מלגות משלושה בתי ספר שונים.
"היו קשיים ומשברים בהתחלה." הוא מספר – "יש הבדל בין לחלום על משהו ואז לנסות להשיג אותו במציאות. הדוגמה שלי היא החלום להיות בשייטת ובסוף כשאתה מגיע אתה מבין כמה זה קשה.
הייתי ילד בן 16 בארה"ב, בקושי מדבר את השפה, צריך להתמודד לבד עם הדרישות מבלי להכיר אף אחד. זה היה קשה מאוד ובשבועות הראשונים כל הזמן חשבתי אם זה מה שאני רוצה. הגעתי לסוג של נקודת שבירה ואבא שלי היה זה שהעיר אותי והזכיר לי את העבודה הקשה שעשיתי בדרך ואיך שהשגתי את המטרות. הוא אמר לי שחבל לוותר כשקצת קשה לי ושאני תמיד יכול לחזור לארץ והכל יהיה בסדר. השיחה איתו חיזקה אותי והבנתי שהוא צודק ואי אפשר לוותר על זה.
מאז, בכל פעם שקשה לי אני נזכר בשיחה הזאת ומתחזק. היום כבר אין לי התלבטויות ואם הייתה לי הזדמנות לחזור ולהחליט שוב הייתי עושה הכל אותו דבר.
אז נכון שיש קשיים, אבל אתה נכנס לקצב עבודה. סדר היום שלי מלא והוא כולל לימודים ואימונים. אני לומד משמונה וחצי עד שתיים וחצי אחרי זה יש אימון של שעתיים בצהריים ואחרי זה אני מנגן בלהקה ובסוף היום לומד שעתיים. יש גם אימוני בוקר וצהריים ואין לי זמן לחשוב יותר מדי".
איך אתה מתקדם מבחינה מקצועית ובלימודים?
"התקופה שלי כאן היא מדהימה. מבחינת הפוטבול זו רמה אחרת, וגם במשחקים יש הרבה מאוד אנשים שבאים לראות את המשחק. לרוב היציע מלא ואנשים פשוט נמצאים מסביב לכל המגרש.
התפקיד העיקרי שלי זה inside linebacker אני זה שרץ ומתקל את האנשים שעם הכדור ואני בעיקר
משחק בהגנה. כרגע אני פצוע אחרי שבאמצע השנה שעברה היה לי ניתוח להחלפת סחוס שההחלמה ממנו לוקחת זמן, אז אני לא יכול לשחק השנה.
מבחינה לימודים התיכון שלי הוא ברמה גבוהה יחסית לשאר התיכונים וזה קשה מאוד, אבל בגלל המטרה שיש לי בחיים אני עושה הכל כדי להשיג את התוצאות, וגם משיג אותם.
השאיפות שלי הם ללמוד בקולג' ובנוסף לספורט יש כל מיני מקצועות שמעניינים אותי, כמו מחשבים, אבל עוד לא פסלתי את האופציה להמשיך לשחק בקולג' ולהשים את החלום להגיע לNFL-."
ספר על ההתנהלות בפנסילבניה בכל הקשור לקורונה. איך אתם מתמודדים עם זה בבית הספר ואיך האמריקאים מתמודדים בכללי?
"בבית ספר אנחנו עם מסכות אז כל פעם שאני יוצא מהחדר אני חייב להיות עם מסיכה, זה מעצבן אבל מתרגלים. האמריקאים משתדלים לשמור על עצמם ולוקחים את זה ברצינות, אבל הם לא כמונו בישראל, כשאמרתי להם שעשיתי שלושה חיסונים הם היו בשוק."
האם אתה חושב שענף הפוטבול יכול להתפתח בישראל ואיך אפשר להכניס אותו לתודעה של הישראלים, שלא ממש מכירים אותו ורואים בו ענף מסוכן פיזית?
"אני בטוח שאפשר לפתח את הענף בישראל. אני חייב לציין שכל עוד אתה לא משחק בNFL- זה לא הדבר הכי מסוכן. ברור שיש סיכונים אבל הרבה פחות ממה שחושבים.
אני לא חושב שיש משחק שמלמד יותר לעומק איך להתנהג כקבוצה, כי כל התפקידים נשענים אחד על השני ואין תפקיד שאני יכול לשחק בלעדיו.
כדי שהפוטבול יכנס לתודעה של האנשים בישראל צריכים לשדר משחקים, ובכללי, פשוט להסביר את הדבר האמיתי שזה נותן, שהוא הרבה מעבר למשחק. משרד התרבות והספורט צריך להכיר יותר בפוטבול כי כרגע לא כל כך אכפת להם.
אני למשל עד הפוטבול סבלתי מלקויות למידה קשות, כולל דיסלקציה ו-ADD וטופלתי ברטלין והפוטבול הציל אותי. הרגשתי נחות עד שהכרתי את הפוטבול ובו השחקנים והמאמנים הרימו אותי ממש מהקרשים. הורים צריכים להבין כמה הענף הזה יכול לתרום לילדים שלהם מבחינה חברתית ואישיותית."
איך אתה מתמודד עם הריחוק מהמשפחה?
"קשה להיות לבד בארץ זרה וזה בהחלט לא משהו קל, אבל המרחק הזה גורם לך להבין את מי אתה באמת אוהב. יש לי חברה והריחוק קשה לנו ממש, אבל אנחנו כל כך אוהבים אחד את השנייה שלא משנה כמה רחוק נהיה תמיד נרגיש אותו דבר.
כך גם לגבי חברים ומשפחה, אני בקשר עם כולם ולא משנה המרחק. אז יש את הגעגועים, אבל אני מרגיש סיפוק גדול איפה שאני נמצא היום."