בעולם הגלובלי אליו הגיעה הקורונה, טיסה לחו"ל היא כבר מזמן לא יציאה לנופש או בילוי. היא עבודה או משפחה והיא לא משהו שאפשר לוותר עליו לתקופה ארוכה. כשהפרנסה שלך תלויה בנסיעה לחו"ל או המשפחה שלך, יש גבול עד כמה אפשר למשוך.
בן הזוג שלי חי בשוודיה ולא ראיתי אותו חודשים ארוכים מאז פרצה הקורונה. אני מבינה שלהרבה ישראלים יש הבדל בין בן זוג לבעל, אז נקרא לו כאן בעלי לצורך הבנת טיב הקשר. לא ראיתי את בעלי חודשים ארוכים. ואז הגיעה האפשרות. נסעתי אליו ויומיים לפני חזרתי הצפוייה לישראל, נסגרו השמיים בבהלה.
לא הספקתי להתארגן על בדיקת קורונה וטיסה, ומצאתי עצמי בלי אפשרות לחזור למדינה שבה אני אזרחית. דר' יופי תירוש, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, הגדירה את מה שקרה כ"אחד המחדלים השערורייתיים ביותר והתקדימיים ביותר מבחינה משפטית ומוסרית בעולם".
שבוע לאחר סגירת השמיים פקעה לי הוויזה ונאלצתי להגיש בקשה לסיוע על בסיס הומניטרי לשילטונות כאן. רעיון האזרחות במדינה הוא שיתופיות. בני אדם התארגנו למדינות בכדי ליצור בעבודה משותפת דברים שאינם יכולים לבצע לבד כמו תשתיות או צבא, ובין היתר – גם מקום שיקבל אותך אליו בכל עת. אפילו עבריינים יכולים להימלט למדינה בה הם אזרחים.
אבל ישראל הפרה את ההסכם הזה וסגרה את השמיים לאזרחיה. אנשים חפים מפשע שיצאו במרבית המקרים בתקופה זו לדברים שאינם נהנתנות אלא חלק קוהרנטי מחיי אדם, שלא לומר הכרחי, מצאו עצמם מחוץ למדינה כששעריה סגורים בפניהם.
לאחר לחצים הודיעו על שינוי: יהיו טיסות, אבל הן יהיו "טיסות חילוץ", ולא כל אחד יורשה להכנס או לצאת אלא באישור בלבד. בפועל טיסות החילוץ התגלו כבלאגן שלם, ועדות החריגים הועברו מיד ליד כתפוח אדמה לוהט ואינן מבצעות את העבודה עליה הופקדו. מעבר לכך – קיומה של מכסת אזרחים המורשים להכנס לישראל מזכירה את תקופת המנדט והספר הלבן לפיו הוקצו אישורי הכניסה לארץ.
