הנצחת השואה מכפר סבא לרואנדה

כשפיני שניר, תושב כפר סבא ודור שלישי לניצולי שואה, הבין שבני הנוער פחות מחוברים לזיכרון השואה, הוא החליט להקים ביחד עם צוות מתנדבים את עמותת "זכרון מתחדש", בכדי להגביר את נוכחות זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער בארץ.

בשלב מסוים הוא הבין שישנה אפשרות לתרום מניסיונו גם בעולם ובחר ברואנדה כמקום שבו יוכל לעזור לסטודנטים שחוו שואה מקומית לפתוח את הפצעים ולהתחיל לספר את סיפורם.

גילי נתיב (45) מכפר סבא, אחת המתנדבות בעמותה, הייתה חלק מהמשלחת לרואנדה ושניהם חזרו כדי לספר על מסע מרגש ומלא אמוציות.

פיני, מתי גמל בליבך לפתוח עמותה שתשמר את זיכרון השואה?
הסיפור החל לפני שנתיים כשתוך כדי הליכה על חוף הים המחשבות שלי התגלגלו לסטורי של אווה ואני כדור שלישי לשואה ניסיתי להבין כמה חיבור יש לנוער של היום לשואה. הבנתי שמידת עדכניות תכני השואה הנוכחית אינה גבוהה והאופן שבו הם מועברים היום זה לא האופן שבו בני הנוער צורכים תוכן וחשבתי שאולי יש לי אפשרות להקים משהו שישפיע עליהם וישמר את זיכרון השואה. 

הקמתי את פרויקט "זכרון מתחדש", שהוא פרויקט ייחודי וחדשני המגביר את נוכחות זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער.

איך זה בעצם מתרחש בפועל?
פיני: הפעילות מתבצעת בשיתוף בתי ספר תיכוניים בהם התלמידים מכינים סרטון קצר המבוסס על עדות קיימת ומציג את השפעתו עליהם. סרטונים אלה משותפים ברשתות החברתיות הרלוונטיות ועל ידי כך מושגים ארבעה יעדים חשובים: חיבור בני הנוער היוצרים לזכרון השואה ומשמעויותיה, חיבור חבריהם של בני הנוער היוצרים – אלה שקיבלו שיתופים של הסרטונים לזכרון השואה, סיפורי עדים נשכחים מוצגים במהלך המחקר וחיפוש אחר עדויות ויצירת ארכיון דיגיטלי של סרטונים שיכולים לשמש לצרכים חינוכיים ואחרים גם בבתי ספר ומחוצה להם.. השנה אנו עבדנו עם שבעה בתי ספר בישראל ובשנה הבאה נכפיל את היקף הפעילות, כולל כמה קהילות יהודיות מחוץ לישראל.

איך בחרת ברואנדה כמקום שבו אתה רוצה להביא צוות שיתרום מניסיונו מהארץ בכל הקשור להתמודדות עם זיכרונות כל כך קשים של רצח עם?

פיני: היו אפשרויות כמו רצח העם בארמניה, האטום בהירושימה ונגסקי,אבל החלטתי שאני רוצה לגשת לרואנדה, שם הזיכרון עדיין טרי. בשנת 1994 נרצחו מיליון איש ואישה בטבח שנמשך שלושה חודשים ובו שבט ההוטו טבח בטוטסי במטרה להכחידו. 

מה מצאת שם?
פיני: עשינו עבודה יסודית כשלקחנו את המודל הישראלי שלנו והתאמנו לרואנדה. העברנו הדרכות, לימדנו סטודנטים רואנדים איך מצלמים ואיך עורכים, עבודה שבה הסטודנטים בוחרים עדות ואז מסריטים ועורכים.

היינו שמונה מתנדבים וחווינו דברים שקשה להסביר. זה היה עוצמתי ואמוציונלי ומאוד מעניין ומחבר. ענינו על צורך מאוד משמעותי. הגענו עם פסיכולוגית ישראלית ושני פסיכולוגים מקומיים, בגלל רמת המורכבות. חמישה מנטורים ישראלים ליוו וקידמו כל קבוצה של חמישה סטודנטים רואנדים. 

לא ידענו עד כמה נצליח להגיע אליהם וזו פריצת דרך עולמית ממש. הם דור ראשון לטבח העם שעברו, ממש כמו ישראל 1950. 

עדיין יש סטודנטים שהיו ילדים בתקופה הזאת והם לא העזו לגעת בפצעים האלה. ברואנדה פעלו במסגרת כיתה באוניברסיטה וזה לא טריוואלי, מי שפתח לנו את הדלת הוא שגריר ישראל ברואנדה דר' רון אדם והתוכנית היא בעצם בחסות השגרירות. 

איך הניצולים הרואנדים הגיבו אליכם?


גילי: אני הצטרפתי ל"זכרון מתחדש" ממש לפני הנסיעה, כך שלא הייתי שותפה לתהליך ההיכרות ולמסע של הקבוצה איתה עבדתי. ביום הראשון של המפגש עם הסטודנטים מאוד התרגשתי ומאוד חששתי, גם להכיר את האנשים מאחורי השמות, גם להצטרף לקבוצה מגובשת, וגם להיכנס לתפקיד "מנטורית" – תפקיד שהמנטורים האחרים בנו במשך שבועות. למזלי והקלתי זה היה ממש נעים ופשוט. החבר'ה הרואנדים היו ממש פתוחים ומקבלים, שמייד זרמנו כקבוצה.

לפני הנסיעה, כדי להבין קצת יותר ולהכין את עצמי רגשית, קראתי חומר היסטורי ולמדתי שרואנדה מנסה לשדר שהיא במקום אחר, שהיא עברה תהליך של סליחה ובניית קהילה ואחדות. כך שההתעסקות עם נושא הטבח הרגיש "נקי", "מרחוק" ו"בטוח", מה שהתגלה כלא ממש נכון ברגע שהגענו למקום והתחלנו לשאול שאלות ולקלף כמה שכבות.

ברואנדה לא מדברים על הנושא?


גילי: כמעט ולא. נסענו עם הקבוצות לאתר זיכרון והופתענו שרובם הגדול מעולם לא ביקר באתרים כאלה שפזורים בכל המדינה ושהנושא לא נלמד בכלל במערכת החינוך. בהשוואה לחשיפה וללמידה של הילדים בארץ את נושא השואה, זה הרגיש ממש מנוכר – הם דור ראשון לטבח ונראה שכל התמודדות רגשית מטויחת ומוחלקת ושבקשת סליחה תכפר ותסדר. 

במהלך השבוע צילמנו את התסריט שהקבוצה בחרה, בנושא התמודדות עם ההכחשה של דור ההורים. ישבנו כל ערב וניתחנו את אירועי היום והופתענו מכך שאין התעסקות ברגש ובחשיפה של האירועים – מה שנתן תחושה שהמשימה שלנו ממש נוגעת בנקודה הנכונה ושיש עוד הרבה עבודה לעשות ולאפשר להרבה זיכרונות ורגשות לצוף ולהיפתח.

כנראה שההדחקה במשך שנים – בקרב עם שהתרבות שלו היא כנראה מאוד מסוגרת ומנומסת – היא לאו דווקא הדרך הנכונה לשמר זיכרונות, אלה דווקא לא לקבור אותם. ואנחנו, עם הניסיון שלנו בנושא, יש לנו תפקיד מאוד משמעותי.

גילי נתיב ברואנדה

כתבות קשורות

כתבות קשורות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן