דליה, אמא של עדן, שעדיין נושאת כעס רב על החבר שגרם לתאונה, הסכימה להתראיין לקראת ציון עשר שנים למותו של בנה הבכור וכשהצגתי את עצמי כאב שכול בעצמי, הראיון הפך לשיח של המון קווים משותפים והבנה הדדית.
על אובדן מיותר, כעס, התמודדות יומיומית, וגם הבחירה להמשיך לחיות את החיים.
בואי נחזור לליל האירוע, תשתפי אותי מתי ואיך קיבלת את ההודעה?
זה היה ב-2 בדצמבר, בלילה שבין חמישי לשישי, בעלי עובד לילות ולא היה בבית, בשעה רבע לשלוש התעוררתי לבדוק אם עדן חזר וראיתי שלא, הרהרתי עם עצמי אם להתקשר ויתרתי, הוא רק חזר לחופשה ראשונה מהצבא אז לא רציתי להפריע לו לבלות עם חברים.
ידעתי שהוא היה באירוע בערב ושערתי שהוא בטח יושב עם חברים באיזה מקום ברחוב. בשעה שלוש אני שומעת צלצול באינטרקום כששני הבנים הקטנים בבית ישנים, אני מרימה ושומעת "משטרה תפתחי", לרגע לא חשבתי שקרה משהו ולא קישרתי לעדן. ואז שאלו אותי אם יש לי ילד שלא נמצא בבית והלב נפל, צרחתי "עדן", ורצתי לחדר של הילדים וצעקתי שמשהו קרה לעדן. שני שוטרים נכנסו וסיפרו לי שהייתה תאונת דרכים שעדן היה מעורב בה.
הייתי לבד ובעלי עזב את המשאית בדרך לקח מונית והגיע הביתה. מי שהודיע לנו שעדן נפטר היה גיסי שהגיע ומאותו רגע החל הסיוט של החיים שלנו. סיפרו לי שהנהג חי ועדן נהרג במקום.
מאותו רגע של הצלצול לפנות בוקר השתנו לי החיים. מהשני בדצמבר 2011 החיים שלנו התחלפו ואתה הולך חי מת. יש את השנים של לפני ואחרי.
אני לא יודע אם איי פעם אוכל להסביר מה הרגשתי באותו רגע שהבנתי שזה נגמר ואיבדתי את הבת שלי, אולי את תצליחי?
אני מבינה לגמרי את הקושי לתאר, כי באמת שאף אחד לא יכול להבין את זה. אתה רואה הכל שחור ומתמוטט. רק הורה שכול יכול להבין את התחושה הזאת ולא נראה לי שיש מילים שיצליחו לתאר.
מה הייתה השתלשלות האירועים שהובילה לפטירתו של עדן?
בדיעבד הבנתי שאחד החברים בילה במועדון בבצרה וביקש מחבר של עדן שיבוא לעזור לו כי יש חברה שמציקים לו. הוא ביקש מעדן לבוא איתו והם נסעו לבצרה. עדן עם הטוב לב שלו ולמרות העייפות, התלווה אליו, ואז כשהם חזרו ביציאה מבצרה הייתה בדיקת שכרות של משמר אזרחי. חבר של עדן היה הרביעי בשיירה והחליט על דעת עצמו שהוא חותך מהשורה והתחיל לברוח. השוטרים קלטו והחלו לרדוף אחריו. הוא נסע במהירות את כל רחוב בן יהודה בכפר סבא ועבר רמזורים אדומים כשעדן לידו. בצומת הפועל הוא נכנס ברכב, איבד שליטה והתנגש בעמוד, עדן קיבל את המכה ומת במקום.
כל מוות של ילד קשה מנשוא להוריו, אבל אני מעריך שיש נסיבות שהופכות את המצב לקשה יותר. הבת שלי נפטרה ממחלה שלא היה ממש מה לעשות נגדה ואצלך זה נשמע מוות כל כך מיותר שמשאיר המון שאלות באוויר.
כל מוות של ילד ולא משנה איך, הכאב הוא אותו דבר, אבל כשזה כל כך מיותר ואתה מרגיש שמישהו גרם לזה, זה מוסיף המון קושי. ילד שהלך סתם. מוות מיותר ביותר. הילד היה שתי מדרגות ליד הבית.
נשאר בך כעס?
הכעס והזעם לא עוזבים אותי. אני את הבן אדם הזה לא מסוגלת לראות ומבחינתי הוא הרג לי את הילד. הוא לקח בן אדם ברכב שלו והוא אחראי עליו. יושב לידו בחור, ספורטאי מצטיין, לא שותה, והוא עשה על דעת עצמו משהו כשיש לידו חבר שלא עשה כלום. מבחינתי זה רצח לכל דבר. רוב האשמה עליו וגם על המשמר האזרחי. יש לי כעס גדול עליו.
עד היום הוא לא בא ולא הרים טלפון, הוא יודע שאני כועסת עליו, אבל תבוא ותנסה.
היה משפט, המדינה תבעה אותו על הריגה והוא קיבל ארבע שנים בפנים וישב שנתיים ושמונה, כמו שצפוי במדינה שלנו. זה לא היה עונש מספיק, ניסינו לערער ושום דבר לא הלך. לא הייתי מסוגלת ללכת לדיונים ולשמוע מה שקרה שם, אבל הגעתי עם בעלי לדיון האחרון להכרעת הדין.
קשה לי מאוד עם הקיום שלו. יצא לי לראות אותו והלב שלי נפל. קשה לך לראות שבן אדם שגרם לבן שלך למות, חי. ממש כמו שמחבלים רוצחים ומשחררים אותם. מערכת המשפט שלנו היא נוראית ולא רק בסיפור האישי שלי.
הייתה בדיקה של הנהג ומצאו שהוא שתה, אמנם שלוש שעות לפני, אבל הייתה כמות שהוכחה כגדולה. היום הוא חי, נושם, מבלה ונהנה. בהתחלה הוא רצה להגיע בשבעה, כשעוד לא ממש הבנו מה קרה, אבל ההורים שלו מנעו ממנו.
מבחינתם הבן שלהם לא אשם אלא השוטרים שרדפו אחריו. ההורים שלו טענו שהוא לא זוכר כלום, אוקיי, יכול להיות, אבל אתם חברים מגיל חמש, תבוא אחרי כמה שנים ותספר לי מה היה. הייתי מוכנה לשמוע אותו. לא יודעת מה היו ההשלכות והתגובה שלי אליו, אבל לפחות שיבוא ויוציא מהלב שלו ולא לשמור בפנים ולשקר שהוא לא זוכר.
גם למשמר האזרחי שרדפו אחריו יש חלק באשמה, אבל כמה שניסינו שיבדקו את עצמם, במשטרה טוענים שהם פעלו כראוי ומבחינתם הם עשו את הדבר הנכון.
הם רדפו אחרי החבר שלו שברח להם והשתולל בכביש, את זה אני יכולה להבין, אבל כשזה הופך להיות מרדף מסוכן שיכול להוביל לתאונה ומסכן חפים מפשע, אז אפשר לקחת את המספר, שאני בטוחה שהיה להם, ואז לדווח שישימו מחסום או פשוט לעצור את המרדף ולהגיע אליו לאחר מכן.
המרדף היה מטורף ומסוכן לכל הצדדים.
אצלי התקופה הראשונה של הפוסט טראומה הייתה קשה, אבל הזמן עושה את שלו, הקושי שם, אבל מתקדמים. איך אתם מרגישים עשר שנים אחרי?
השנים הראשונות אתה לא יודע איך אתה חי, הולך, נושם…ממש כמו זומבי. האחים הקטנים שלו שהיו אז בני 12 ו-16 היו בטראומה קשה וטופלו. הוא היה האח הגדול שהם העריצו.
הקושי הוא עדיין אדיר. אתה הולך לישון, שם את הראש והזיכרונות צפים. אתה חושב על מה היה, אירועים עם עדן, והרבה על מה שהיה יכול להיות…בעלי תמיד מהרהר אם הוא היה כבר נשוי היום עם ילדים, אולי לומד… וזה לא עוזב אותך. אתה קם עם זה, הולך עם זה וחי עם זה. לומדים לחיות עם זה כי אין ברירה.
אף אחד לא יבין את הכאב של לאבד ילד. אין דבר גרוע מזה. זה לא טבעי לקבור ילד. הקדיש שבעלי אורי אומר גומר אותו. לא נתפס שאבא צריך להגיד קדיש על בן ולא להיפך.
יש חיים כי יש לי ילדים. אני עומדת וחזקה רק למענם. מה שקורה בגוף ובנפש הוא שלי. בשנים הראשונות העסקתי את עצמי בכל מיני חוגים כדי לנסות לא לחשוב. עד היום קשה לי לשבת בבית ואני יוצאת לטייל ועושה דברים כדי להיות בתנועה במקום לשבת בבית כי אז הזיכרונות צפים.
יש תקופות וימים שיש נפילות קשות. חגים עד היום לא חגגתי בבית. לא מסוגלת. אנשים מדברים על החגים המתקרבים ואני לא מסוגלת לשמוע.
בחגים, בימי ההולדת של עדן ובאזכרות, הכי קשה. אתה ממשיך בחיים וזה מלווה אותך כל הזמן.
גם בשמחות הסיפור הזה מלווה אותי.
אני מדבר על האובדן של הבת שלי, אבל למדתי גם להדחיק מחשבות ולהמשיך הלאה כדי לא לשקוע בזה, את מצליחה להסיט את המחשבות מדי פעם?
אנחנו הולכים לפסיכולוגית ומוציאים ומספרים ולדעתי זה חשוב. יש לנו תמיכה של עובדת סוציאלית של משרד הביטחון. אני לא חושבת שאפשר להדחיק דבר כזה.
אז לפעמים כששוקעים אני מנסה לחשוב על דברים חיוביים ושמחים שהיו לנו איתו. לפעמים אני מסיטה את המחשבות ומנסה לעבור למשהו אחר, אבל זה לא תמיד מצליח. גם אם אדחיק, האובדן יהיה שם במודע ובתת מודע וכל החיים נלך עם זה. אי אפשר שלא יהיו נפילות.
אני קמה כל בוקר שמה מסיכה וממשיכה. ככה אנחנו חיים. אני לא אתן לילדים שלי שתהיה להם אמא שיושבת ומדוכאת כל היום, עם כל הכאב והקושי אני מראה להם שיש חיים, שאני נפגשת והולכת לטייל ולבלות, שיראו שאמא מתפקדת, כי כשהאמא ממוטטת מדיכאון כל הבית נופל.
יש את הרצון הזה להקל על עצמי ולהיתפס לחלומות טובים שחלמתי על הבת שלי והיו שניים כאלה בשנה הראשונה לפטירתה, ואפילו הגרושה שלי הייתה אצל מתקשרת שסיפרה עליה וממש הרגיעה אותי. את מכירה את הצורך הזה?
כן! בשנה הראשונה גם לי היה חלום טוב ואופטימי וגם היינו אצל מתקשרת מעולה. בחלום עדן היה איתנו באירוע, לבוש בבגדים לבנים וגם חלמתי שהוא תינוק.
הייתי אצל מתקשרת מדהימה שידעה רק את השמות הפרטיים שלי ושל בעלי, היא ראתה את ההורים שלי וזיהתה אותם בשמם, ואז סיפרה לי שאיבדתי בן והוא נמצא עם ההורים שלי. המסר היה לא לדאוג, שהם עם עדן ושומרים עליו.
ישבנו שם כמעט שעתיים ויצאנו בהלם כללי. יצאנו בהרגשה יותר רגועה. היא סיפרה דברים מדהימים שאין לי מושג איך ידעה. זה באמת נותן תקווה שניפגש שם למעלה. יצאתי משם בהלם אבל עם רוגע מסוים שהוא במקום טוב.
אז מצד אחד את רוצה את הבן שלך לידך, אבל טוב לו שם. זה קצת מבלבל, אבל אתה יוצא משם קצת עם תקווה ורוגע. ואז אתה חוזר למציאות שלך ומנסה להמשיך לחיות
אתם מקיימים כבר שנים ארוכות טורניר כדורגל לזכרו.
הטורניר לזכרו של עדן הוא בשיתוף עם עיריית כפר סבא. עדן שיחק כדורגל בבית"ר כפר סבא והיה חולה כדורגל. חשבנו שהדבר הכי נכון הוא להנציח אותו בכדורגל. הטורניר לא התקיים בשנתיים האחרונות בגלל הקורונה, אבל אני מאמינה שלקראת פסח הטורניר יתחדש שוב. ההנצחה הזאת עושה לנו טוב על הלב. אתה רואה את כל הילדים נהנים ואני מצלמת שם ומדמיינת איך עדן שיחק כשהיה קטן ובניגוד לתאריכים קשים שמפילים אותי, הטורניר הזה פותח את הנשמה ועושה לי טוב.
עדן גם היה אוהד שרוף של הפועל ת"א והאחים שלו עד היום הולכים למשחקים שלהם.
אצלי הילדים לא מרבים לדבר על האובדן, כנראה חוששים שזה יקשה עלינו.
גם אצלנו אני בטוחה שזה ככה והם פחות מדברים כדי לא להעציב אותנו. גם ממשפחות שכולות אחרות הבנתי שזה ככה וזה נורמלי שקשה להם לדבר על זה. מדי פעם זה עולה אבל דברים כלליים. זה מתוך דאגה גם להורים.
אני שמחה שלמרות הכל הם ראו את ההורים שלהם ממשיכים הלאה בשבילם. גם עדן היה רוצה לראות אותי ואת בעלי ממשיכים ועושים גם את הדברים שאנחנו אוהבים. מזל גם שיש את העבודה ושאנחנו עסוקים, אחרת לא רוצה לחשוב איפה היינו היום.
אצלי השתנו הפרופורציות והפרספקטיבות על החיים, את מבינה על מה אני מדבר?
לגמרי! הפרופורציות השתנו לגמרי. היום הכל עובר לידי. ההסתכלות שלי לגבי החיים השתנתה לגמרי. היום אני יכולה לקום ולעשות משהו כאן ועכשיו. אני לא אחכה עם זה כי אני יודעת שהכל יכול להיגמר ברגע. לא חושבת מה יהיה מחר או מחרתיים. אתה מסתכל העולם ועל החיים אחרת. זה מסובב לך את החיים לגמרי. התובנות שלך שונות לגמרי. אתה כבר לא תהיה מי שהיית לפני כן.
לסיום, יש לך איזה מסר לצעירים?
חשוב לי לומר לצעירים לא לשתות ולנהוג ואם כבר עשו את זה, לקחת אחריות על החיים שלהם ולא על חיי החברים שלהם. שיבינו שיש איתם אנשים ברכב שלא פשעו ולא צריכים לסכן את חייהם בגלל שיקול דעת מוטעה של נהג לא אחראי.
המחשבה שאני הולכת לציין עשר שנים היא כל כך קשה. זה כאילו קרה אתמול ואתה לא מבין איך חלפו עשר שנים ואתה עדיין תקוע באותו יום.
אני בטוחה שאני אהיה שם גם בעוד עשרים שנה. הצלצול הזה ב-2 בדצמבר, בלילה שבין חמישי לשישי, יישאר בראש שלי כל חיי.
